יתקלו בקשיים גם בהמשך (צילום: שאטרסטוק) ילד משחק
יתקלו בקשיים גם בהמשך (צילום: שאטרסטוק) ילד משחקצילום: שאטרסטוק

כבר כמעט שתים עשרה שנה שאני מלמדת באותו מקום. אני פוגשת את התלמידים בתחילת דרכם בכיתה א', ויחד אנחנו גדלים שעה בשבוע, שנה אחר שנה, עד שהם מגיעים לכיתה ח', פורשים כנף ועפים הלאה.

מחשבות מלוות אותי בשבוע האחרון, מאז כתיבת התעודות.

כבר סיפרתי לכן על הדרך שבה אני כותבת תעודות. אני מעלה תלמיד תלמיד מול עיניי ומשתדלת לכתוב לו מילים טובות, גם אם הוא עושה צרות.

בית הספר שלנו מכיל מגוון רחב של תלמידים. יש כאלה שהם חינוך מיוחד בהגדרה, עם תסמונות ובעיות תקשורת שונות, ולצדם תלמידים מחוננים, תלמידים רגילים ותלמידים על כל הקשת, כולל כאלה שבכל מקום אחר היו נחשבים חינוך מיוחד ואצלנו הם חלק מכולם.

לפני כמה שנים הייתה לי תלמידה מדהימה, ילדה עם יוזמה בלתי רגילה, שבכיתה ה' ארגנה את כל בנות כיתתה לארוחות צהריים משותפות. היא דאגה לגיוון בתפריט, להכנה ולשוויון בחלוקה. זו הייתה יוזמה שלה והיא הובילה את הכיתה אחריה שנה שלמה.

הילדה הזאת לא ידעה לקרוא עד כיתה ה'.

ילדי שוליים

כשהייתי ילדה, למי שהיו קשיים לימודיים היו גם קשיים חברתיים. הם היו בדרך כלל בשוליים, אבל אצלנו בבית הספר הם יכולים להיות מרכז החברה. האדם שאתה - זה מה שמשנה.

יום אחד הלכתי בשבילי בית הספר, ולפתע בא מולי תלמיד מכיתה ו'. בעיניים בורקות הוא אמר לי: "אני גאון! אני גאון! תראי מה בניתי!" הוא הראה לי מכונת יריית גומיות משוכללת ביותר שבנה מקרש עץ ומסמרים, מכונה שמחשבת זוויות ירי ועוצמה. "אתה באמת גאון!" אמרתי לו.

לתלמיד הזה יש קשיי למידה עצומים, וספק אם בבית ספר אחר הוא היה יכול להרגיש גאון.

הולכים לאיבוד

לפעמים אני פוגשת את הבוגרים שלנו פה ושם לאורך החיים. יש כאלה שהחיים הובילו אותם למקומות יפים ומצמיחים, אבל יש גם כאלה שאיבדו את הדרך, ואני פוגשת אותם מבולבלים וזרוקים, והלב נצבט.

לא מזמן הלכתי ברחוב עם מ', אחת המורות, ופגשנו את ס', תלמידה לשעבר שהחיים הובילו אותה באמת רחוק. במובן הפחות טוב של המילה.

היא הייתה ברחוב בשעה מאוחרת, עם חבורת נערות ונערים שגדולים ממנה בכמה שנים. הם היו בדרך למסיבת לילה באיזה חוף, וא‑לוהים יודע מה היא עברה בשנים המעטות שחלפו מאז שהייתה ילדה.

נזכרנו יחד ששנתיים לפני כן ראינו אותה בחופש הגדול של כיתה ח' בחוף על הכנרת. "אני דואגת לה", אמרתי אז למ', שחינכה את ס' בכיתות ו'-ז'. "ואני מאמינה בה וסומכת עליה", היא ענתה.

סיפרנו את הזיכרון הזה לס'. עיניה הצטעפו לרגע. "זו באמת הייתה תחילת ההידרדרות שלי..." היא אמרה.

"את היית ילדה טובה", אמרה לה מ', "את יכולה להגיע למה שאת רוצה בחיים, את רק צריכה לרצות בזה באמת. אני סומכת עלייך".

עיניה אורו לרגע. "אני באמת ילדה טובה", היא חייכה.

"ואני דואגת לך", אמרתי, "אל תעשי שטויות שלא תוכלי לחזור מהן". היא הנהנה לי בתודה ונבלעה בתוך הרכב שלקח אותה אל הלא נודע.

גן עדן

"איזה ערך יש לומר לתלמידים שמתקשים כל כך הרבה מילים טובות ולגדל אותם בחממה, אם כשהם יגדלו ויהיו בתיכון הם יפגשו בחיים ויגלו את האמת המרה ואת הקשיים?" שאלנו פעם את נועה מנדלבאום, שהקימה את בית הספר.

"זה נכון שהם ייתקלו בקשיים בהמשך", היא ענתה, "אבל זו לא סיבה לא לתת להם שמונה שנים של גן עדן".

הערב חזרתי ממסיבת הסיום של כיתה ח'. שוב ראיתי אותם, נערים ונערות בתחילת דרכם, נרגשים ונרגשות, מרגישים גדולים, אבל עדיין ילדים.

לאן החיים יובילו אותם? שאלתי את עצמי. מה הם יגלו על עצמם ועל העולם עוד מעט? ומה הערך של כל המילים היפות והאהבה שהרעפנו עליהם?

כשפגשנו את ס' הבנתי למה נועה התכוונה.

בלבה של ס' נטוע גן עדן. היא יכולה להתרחק ממנו, לשכוח אותו, לאבד את הדרך אליו. אבל הוא תמיד יהיה נטוע בלבה, ויזכיר לה שיש מי שרואה אותה ואוהב אותה באמת. כפי שהיא הייתה, כפי שהיא עכשיו, כפי שהיא יכולה להיות.

כי כל עוד בלבב פנימה - עוד לא אבדה תקוותנו.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי