לחדר המורים ההומה יש תוספת - מרפסת שהיא אקס-טריטוריה, הממלכה הבלעדית של המורים המעשנים.
כאלה נותרו ארבעה: איריס, צליל, דורון ואפרת. כל אחד נושא קיטבג משלו, סיפור חיים שיש בו מהמורות גדולות או קטנות. כל אחד מהם סוחב את היומיום. בהפסקה הם נפגשים, תרים אחר קופסת הרעל הממכר והמשכיח ואחרי החברה ההדדית. כשתפארת המנהלת משדרת לחבורה שהמרפסת בסכנת סגירה, היא גם מאתגרת אותם בפרויקט חברתי שאפתני שעליהם לבצע עם התלמידים. אם הם יצליחו, היא רומזת בקטנה, מחכה להם לא רק פרס של טיסה לחו"ל, אלא ייתכן שהמרפסת תישאר על כנה. זו המסגרת שבתוכה רוקמת ליאת נוקד-וינדר את ספר הביכורים שלה 'עוד ביקשה נפשי' (הוצאת ידיעות).
החבר'ה לא מאמינים על עצמם, אבל מתגייסים למשימה. כל אחד מוצא לו תחום לפעול בו. בפרויקטים יש כדי לטלטל מעט את השגרה שבה הם נמצאים, לחדש, לבחון את המציאות מזווית אחרת. דורון היתום מאב, מורה מסור שלא מצליח או לא כל כך רוצה להתחתן; אפרת, בת דתל"שית למנהלת אולפנה שנמצאת בעיצומם של טיפולי פוריות מתישים; צליל, שהייתה בעצם צילה, והיא אולי גאון מתמטי אבל עולמה הרגשי קפוא; ואיריס, שבעצם צריכה משקפיים אחרים על החיים שלה, ומתקשה לעזוב את "מה היה קורה אילו" העקשן.
הסיפורים שבחרה נוקד-וינדר הם סיפורים מהחיים. לא כולנו דורון ואפרת, צליל ואיריס, אבל יש לנו מעט מזה ומעט מזה. בסופו של דבר המחברת עוסקת במערכת היחסים במעגלים הכי פשוטים: אדם לעצמו, ואילו אמיתות אנחנו מספרים לעצמנו, אדם למשפחתו, האם מקבלים אותנו כמו שאנחנו, האם אנחנו מקבלים אחרים, איפה נמצאות הציפיות שלנו והיכן הן צריכות להיות, והאדם מול החברה.
אולי בגלל המציאות היומיומית והרגילה שמתארת נוקד-וינדר, הגיבורים שלה נכנסים ללב הקורא. דאגתי להם, רציתי לדעת מה יהיה בעמוד הבא. לא פעם כעסתי עליהם, רציתי לשלוח אותם לטיפול קצר אצל פסיכולוג שישקף להם את כל היש, ואת הדברים שעוד אפשר לעשות. בסופו של דבר נוקד-וינדר עושה את זה יפה. בלי פסיכולוגים ומטפלים, היא מקדמת את כל הגיבורים כמה צעדים קדימה ומאירה את עיניהם במשהו, כך שהם מסיימים את שנת הלימודים שאליה אנחנו מורשים להציץ חזקים יותר ובעיקר מאושרים ושלמים יותר.
אני אוהבת סופים טובים. ספר עם כמה כפיות סוכר עושה לי את זה. אבל כאן הרגשתי בכל זאת שהסוף היה קצת טוב מדי. טיפונת ערער לי את האמינות. מצד שני, בחיים קורים גם דברים טובים, אז לכו תדעו. בשורה התחתונה זהו ספר טוב ומהנה, ששולח את הקורא להציץ קצת בדמותו האישית והמשפחתית המשתקפת במראה.
ועוד מילה על וינדר-נוקד: יש לה את זה. הכתיבה קולחת, התיאורים חזקים. אני בטוחה שהספר השני, שנמצא כבר בעיצומו של בישול, יהיה אפילו משובח יותר, בלי קביים של ספר ביכורים שנמצאים כאן ברקע. תזכרו את השם.