מירי רגב
מירי רגבצילום: הדס פרוש, פלאש 90

אחרי שאחשוורוש נותר בלי אישה (כן, אני יודע שאנחנו בחודש סיוון, בכל זאת), לא ידעו שריו מה להציע לו. מי שהציע לו את הפתרון היו דווקא נעריו משרתיו. השרים לא יכולים להציע למלך אישה. הם גם אינם יכולים להציע לו עיסוק יומיומי בנשים. מה למלך מכובד ולעניינים כאלה? אבל הנערים המשרתים יודעים את הסוד: המלך קורץ בדיוק מאותו חומר שהמשרת קורץ ממנו. גם המלך רוצה אמשה חדשה מדי ערב.

באמת? המלך? זה מכובד?

הנוסחה נמצאה. זה לא שהמלך הולל חלילה, ורוצה אישה חדשה מדי ערב. חס וחלילה. מדובר כאן על עניין ממלכתי תרבותי. זה אחד מתפקידיו של המלך. מדובר כאן על מנגנון ממלכתי מגובה במערכת שלמה של פקידים, ועל כל אישה ממלאים את כל הטפסים בשלושה העתקים. הכול ממלכתי והכול מכובד. אין כאן שום הוללות חלילה. העיסוק של המלך עם אישה חדשה כל יום הוא עניין ממלכתי, תרבותי ורשמי. כעת הכול בסדר.

המלך התרבותי המודרני קורץ מאותו חומר שאחשוורוש קורץ ממנו. הוא לא הולל חלילה. הוא מתנגד בתוקף להחפצת נשים, ועוסק אך ורק בתרבות וברוחניות. ואם במקרה כמה שחקניות שכחו את הבגדים שלהן במלתחה, אך מקרה הוא. זה לא הוללות. זה תרבות, זה אמנות, זה עומק, זה חופש הביטוי. זה לא חוסר בגדים ולא יצר פרימיטיבי, זה פשוט מסר אמנותי שרק חכמים יכולים להבין אותו.

אבל ילדה קטנה בקהל איכשהו לא קנתה את הבלוף הזה. היא שמה לב שהמלך עירום. היא אמנם שרת התרבות, אבל מכיוון שהיא ליכודניקית והיא מעדות המזרח, היא לא יכולה לראות את מה שרק חכמים יכולים לראות.

אז מסבירים לה, לילדה המפגרת הזאת: "את לא מבינה, חוסר בגדים זו אמנות. זה מבטא וכו' וכו' וכו'. ואם את לא נותנת להביע את זה, את פוגעת בחופש הביטוי".

וגם אני, בתור ילד קטן בקהל, מרשה לעצמי לשאול: נניח שבאמת חוסר בגדים מבטא כל מיני דברים שפרימיטיבים כמוני לא מבינים. למה הוא כלול בחופש הביטוי? חופש הביטוי הוא החופש להביע כל דעה, הוא לא החופש להשתמש בכל כלי. בכלי הזה אי אפשר להשתמש.

אלא מה? הכול בלוף. לא חופש הביטוי ולא נעליים. הם רוצים בדיוק מה שאחשוורוש רצה: מין בחופשיות ובשפע. זה המסר. ואת זה הם דורשים. את הדעה הנגדית הם לא מוכנים לקבל ולא נותנים לה זכות ביטוי.