הבעיה אינה שיש יותר מדי שמאלנים, אלא שכולם שמאלנים. האוניברסיטה העברית בהר הצופים
הבעיה אינה שיש יותר מדי שמאלנים, אלא שכולם שמאלנים. האוניברסיטה העברית בהר הצופיםצילום: נתי שוחט, פלאש 90

אני מספיק מבוגר כדי לזכור את הימים שבהם רתח עו"ד אליקים העצני על תקשורת מוטה ועוינת כשהוא זועק "מי יאזן את אסא כשר".

פרופ' אסא כשר נתפס בעבר כחלק מהשמאל, ועתה, שומו שמיים – הוא מואשם כמי שנגוע בתכונות פשיסטיות, ואפילו נאציות. בדיוק כפי שמואשם השר נפתלי בנט, מי שהטיל על כשר את משימת כתיבת הקוד האתי לאוניברסיטאות. זה לא שכשר השתנה, דעותיו נותרו כשהיו, אלא שבאקדמיה הישראלית חלה התדרדרות נוספת.

ציפיתי לשמוע קולות נזעמים מהנהלת יד ושם על השימוש הנלוז במטפורה הנאצית, אבל המחאה הזאת לא הגיעה, לפחות לא באותה זריזות הזכורה לנו ממקרים אחרים.

אני מצטרף לעמדה שהביע חתן פרס נובל פרופ' ישראל אומן בריאיון לרזי ברקאי, שקיימת בעיה של הטיה באקדמיה ובמיוחד במדעי הרוח והחברה. הצביעות הכי גדולה היא לטעון שהקוד האתי המוצע פוגע בחופש האקדמי. הפגיעה הגדולה בחופש האקדמי היא השתקת עמדות שקוראות תיגר על הדעות הרווחות באקדמיה. באמצעות סינון על בסיס אידיאולוגי בתהליך הקבלה לסגל האקדמי, או בתהליך מתן הקביעות כמו במקרה של ד"ר רן ברץ, האקדמיה מונעת מעצמה את הוויכוח האקדמי הפתוח שהיה מסוגל להפרות אותה. ההטיה החד-צדדית גם תורמת לעיצוב דור שהוא פחות סבלני לשמוע דעות מנוגדות - בעיה שהחריפה בעידן התקשורת המקוונת, כאשר כל גולש יכול להקים לעצמו מרחב אינטלקטואלי בלתי חדיר לדעות אחרות.

האקדמיה גם הפכה את עצמה לפחות רלוונטית. חוגי מדעי הרוח והחברה מתרוקנים מתלמידים, וההשפעה על קובעי המדיניות עברה למכוני המחקר החיצוניים. שם הסיפור דווקא יותר מאוזן, כאשר מול המכון ללימודים אסטרטגיים של אוניברסיטת תל אביב, קיימים מכון בגין-סאדאת של אוניברסיטת בר-אילן והמכון הירושלמי של דורי גולד.

אבל קוד אתי אינו הפתרון כאשר החתול מופקד על השמנת. הסתכלו במה שמתרחש כבר שנים בתקשורת: יש את מסמך נקדי, וקוד אתי, ומועצת העיתונות שאמורה לכאורה לטפל בבעיות אתיקה בתקשורת, אך בפועל עוסקת בעיקר בהענקת פרסים לעמיתיה. גם אם הקוד האתי האקדמי יתקבל וייכנס לתוקף, יעברו לכל היותר חמש שנים עד שיחליטו שהשיטה נכשלה ויחפשו פתרון חלופי. השירות היחיד שהוויכוח הנוכחי עושה הוא בעצם הצפת הבעיה.

העובדה שכמעט כולם באקדמיה עשויים מעור אחד (או כפי שהגיב פרופ' אומן לברקאי: הבעיה אינה שיש יותר מדי שמאלנים, אלא שכולם שמאלנים) יוצרת בעיה נוספת, שאפשר לעמוד על מלוא חריפותה ממה שקורה בארצות הברית, שם הקוד האתי אינו מועיל במאומה. האקדמיה הרי אמורה אחרי הכול לספק חידושים מחקריים, אז איך עושים זאת במדעי החברה כאשר כולם חושבים אותו דבר? הדרך היחידה היא לחתור למחקרים או להתנהגויות עוד יותר קיצוניים. דברים כאלה מתרחשים גם אצלנו, וזכור לנו אותו מחקר באוניברסיה העברית ש"הוכיח" את גזענותם של חיילי צה"ל בכך שהם מסרבים לאנוס נשים ערביות.

אז האמריקנים, בשם השוויון המגדרי בקמפוסים, כפו על הסטודנטים לגור בפנימיות משותפות לבנים ולבנות, כולל שירותים משותפים (רק עתה, באיחור, מתפרסמות ידיעות על אונס וניצול מיני). ואם הדעה השולטת קובעת שארצות הברית היא מדינה גזענית ללא תקנה, אז חייבים לחשוף עוד מקרים של גזענות. באוניברסיטת מישיגן, אחת האוניברסיטאות הציבוריות המוערכות, זכתה סטודנטית לתהילה כאשר חשפה שההקפדה על שקט בספריות והמאמצים ליצור מעטפת אקוסטית מתאימה - יסודם בגזענות. באוניברסיטת אברגרין שבמדינת וושינגטון, השמאלנית למהדרין, קבעו יום מחאה נגד גזענות שבו הקמפוס אמור היה להיות נקי מסטודנטים לבנים.

את ההתדרדרות הזאת השר בנט מבקש למנוע, אבל אקמול בדמותו של קוד אתי לא יפתור את הבעיה.

המאבק שמעבר ליחידות הדיור

במגעיהם האחרונים עם ראש הממשלה נתניהו הוכיחו ראשי יש"ע שהם ממשיכי דרכה של הציונות המעשית - כאשר מכרזי בנייה ואישורי תב"ע החליפו את הדונמים והעיזים של פעם. ההתמקדות הזאת בבנייה די מובנת. דור ההמשך ביישובים מחפש פתרונות דיור, ועדיף בנוף ילדותו. לעובדות בשטח יש גם השלכות מדיניות: ככל שיישוב מתרחב, הוא מקפיץ את המחיר הכרוך בגירוש.

בכל זאת, הופתעתי לרעה מאי התגובה של ראשי המועצות לפרסומים בעיתון 'הארץ', שלפיהם נתניהו הסכים ב‑2014 לקיים משא ומתן על בסיס גבולות 1967. לפי הפרסומים הוא הפקיר כמה יישובים לחיים תחת ריבונות פלשתינית או כמובלעת ישראלית בתוך מדינה פלשתינית (ומכאן אנו מבינים מה משמעות הבטחתו החגיגית שלא ייעקר אף יישוב). מי שימצא את עצמו בתוך חלום בלהות שכזה, לא יועיל לו מכרז בנייה על אלף דירות. הספר הלבן וחוקי הקרקעות של ממשלת המנדט הוכיחו שבלי עמוד הציונות המדינית, הציונות המעשית איננה מסוגלת לשרוד.

מאז ממשלת נתניהו הראשונה, יחסי כבדהו וחשדהו כלפי נתניהו משמשים בערבוביה. הליכוד מתגאה שהתנגד לתוכנית השמאל לרדת מהגולן, ובזאת מנע את התבססות דאע"ש באזור. אבל כאשר נתניהו ביקש להציג את עצמו בבחירות 1999 כמי שישמור על הגולן, ענה לו שר הביטחון שלו לשעבר, איציק מרדכי: תסתכל לי בעיניים, ביבי. ראשי יש"ע היו לכל הפחות יכולים לדרוש מנתניהו להסתכל להם בעיניים ולהכחיש את הפרסום ב'הארץ'.

החשיפות ב'הארץ' חמורות במיוחד, כי הפעם לא אהוד ברק או אהוד אולמרט הם שהציעו ויתורים אלא בנימין נתניהו, ראש ממשלה ימנית ומי שמתכוון להמשיך להוביל את המדינה גם בקדנציה הבאה. לכן הוויתורים הללו, שנרשמו בספר הזיכרונות של מחלקת המדינה האמריקנית לשעת כושר, עלולים להתנקם בנו.

אני מבין את השתיקה של מנהיגינו, שביקשו בכך לא לקבע את הוויתורים הללו בתודעה הפוליטית. טקטית זה אולי נכון, אבל אסטרטגית זוהי התנהגות של בת יענה. עלינו לבדוק היטב, שמא קמצנותו של ראש הממשלה בתוספת בנייה ליישובים אינה נובעת מלחץ אמריקני קשה, אלא מהשלמה נפשית שלו עם ויתורים עתידיים.