בניגוד לשרה, מפת האינטרסים של הפקידים היא נסתרת ולכן בעייתית הרבה יותר. מירי רגב
בניגוד לשרה, מפת האינטרסים של הפקידים היא נסתרת ולכן בעייתית הרבה יותר. מירי רגבצילום: ישראל ברדוגו

1

חוות הדעת שהוציאה השבוע המשנה ליועמ"ש דינה זילבר, לפיה פעלה שרת התרבות מירי רגב בחוסר סמכות כאשר פנתה לפסטיבל ישראל בדרישה לשלול מימון ממופעי עירום, הייתה מפתיעה בערך כמו גשם בחודש טבת. רגב וזילבר הן יריבות ידועות, שהעימות הציבורי ביניהן מסייע מאוד לכל אחת מהן בבניית תדמיתה בקרב בסיס הכוח שלה. אבל למרות הפיתוי לעסוק בצד האישי של העימות הזה, תרשו לי לרגע אחד להביט עליו במבט קצת יותר עקרוני.

אם מתייחסים ברצינות לטיעון בדבר חשש מ"צנזורה פוליטית" באמצעות תקצוב, צריך לומר את האמת: כל החלטה בנושאי תקצוב פירושה צנזורה. בשום תחום אמנותי, תרבותי, או כל תחום אחר המשיק לחופש הביטוי, לא מתקצבים את כל מי שמבקש. תמיד יש מי שמחליט את מי לתקצב ואת מי לא. אם החלטה על שלילת תקצוב משמעותה צנזורה, הרי שכל פעולה של תקצוב כרוכה באופן מהותי בצנזורה.

אז על מה בעצם הוויכוח? מתברר שהוויכוח הוא על זהות הצנזור, או אם לדייק - על זהות מי שיקבע את כללי הצנזורה, מה בפנים ומה בחוץ. עצם קיומה של הצנזורה מוסכם על כל הצדדים.

בשלב הזה עולה כמובן השאלה מיהו הצנזור האידיאלי. את התשובות אפשר לחלק לשלוש קבוצות עיקריות: אנשי מקצוע מהתחום, פקידים ממונים ונבחרי ציבור.

הקבוצה הראשונה, אנשי מקצוע מהתחום, היא הבעייתית ביותר. עוד לא נולדה מערכת כללי ניגוד עניינים שתמנע במקרה כזה את המצב שבו החתול שומר על השמנת. מארג האינטרסים הפנימי בקליקות קטנות כאלה הוא כל כך סבוך, שהפקדת הצנזורה בידי הפעילים בתחום היא מתכון לצרות גדולות.

נותרנו עם שתי קבוצות - פקידים ממונים ונבחרי הציבור. בתפיסה המקובלת כיום בקרב מובילי השיח בנושאי ממשל ושלטון, מימוש האינטרס הציבורי הוא תפקידם של הפקידים. הם, המשוחררים מלחצים פוליטיים, רואים לנגד עיניהם רק את האינטרס של הציבור. לכן הם אלו שיכולים להכריע בצורה הטובה ביותר מה נכון לעשות בכספו של הציבור.

בגישה הזאת, הרואה את הפקידים הממונים - משפטנים, חשבים ובעלי תפקידים בשירות הציבורי - כנאמני האינטרס הציבורי הטובים ביותר, יש שלוש בעיות.

ברמה הפשוטה, צריך לומר שהעובדה שהאינטרס של מישהו איננו שקוף לא מבטיחה שאין לו אינטרס. לא כל אינטרס הוא ניגוד עניינים. לפעמים האינטרס הוא טעם אישי, חיבה, או סתם קשר חברתי כללי עם אנשים שעוסקים בתחום שעליו הוא מופקד. מפת האינטרסים של פוליטיקאי היא יחסית שקופה - הוא חייב לרצות את בוחריו. מפת האינטרסים של הפקיד שכביכול משוחרר מלחצים היא נסתרת, ולכן בעייתית הרבה יותר.

פרט לכך, הגישה הסוברת ששימוש בשכל הישר ושחרור מלחצים הם מתכון בטוח לקליעה לאינטרס הציבורי היא נאיבית. בלא מעט סוגיות יש יותר מתוצאה הגיונית אחת בהכרעה, ולבחירה בין התוצאות ההגיוניות נדרש אלמנט נוסף. האלמנט הנוסף הזה יוכל לבוא מכל מיני מקומות, והמתבקש שבהם הוא הכרעת הרוב, שאותה מייצג הפוליטיקאי נבחר הציבור. בסופו של דבר "קול המון כקול ש-די" ולכן ההקשבה להמון מתבקשת.

אולם הבעיה המרכזית בהפקדת חלוקת כספי הציבור בידי פקידים ממונים היא הצידוק. מדוע מוצדק לקחת את הכסף מכלל הציבור ולחלק אותו לקבוצה של יחידים וארגונים - לא משנה באיזה תחום? יש מי שיענה שאין צידוק כזה. ויש מי שיאמר שהסיבה היא שאנחנו שלחנו את נציגינו לנהל את חיינו כקבוצה, ועל כן הם מנהלים את הכספים בשמנו. אם מסתכלים על הנושא בצורה כזו, הפקדת ההחלטות בידי נבחרי הציבור איננה משום שהם בהכרח מקבלים החלטות טובות יותר. ייתכן שהם מקבלים החלטות טובות פחות. אלא שבניגוד לפקידים - הם מייצגים אותנו, את מי שנתן את הכסף.

לכן, אם צריך לבחור מי הצנזור הראוי, מירי רגב או דינה זילבר, התשובה היא כנראה מירי רגב.

2

איפה הכסף? לא בהתנחלויות

יש תרגילים רטוריים שחוקים, כמו למשל התרגיל המכונה "טיעון חלש, להרים את הקול". כזה הוא גם התרגיל המוכר "הכה במתנחלים והצל את הפריפריה".

השבוע הדמגוג התורן היה אבי גבאי, שבמהלך העימות שנערך בוועידת 'הארץ' בין המתמודדים על ראשות מפלגת העבודה, אמר את המשפט הבא: "מרגע שאבחר, ננהיג מדיניות של אפס השקעות מחוץ לגושים. מדרכה שנשברה ביישוב מחוץ לגושים לא תתוקן עד שנסיים לתקן את כל המדרכות בטבריה וביישובים אחרים".

ניתוח פשוט יגלה שמדובר במשפט בעל שני חלקים: החלק הראשון לכאורה מדיני, והחלק השני כאילו חברתי. "מרגע שאבחר ננהיג מדיניות של אפס השקעות מחוץ לגושים. מדרכה שנשברה ביישוב מחוץ לגושים לא תתוקן" - עד כאן זה משפט כביכול מדיני. אם המטרה הסופית היא לעזוב את ההתנחלויות שמחוץ לגושים, כדאי קודם "לייבש" אותן.

מכאן מתחיל הקטע הכאילו-חברתי, כלומר הדמגוגי, עם המשך המשפט: "עד שנסיים לתקן את כל המדרכות בטבריה וביישובים אחרים". זהו ניסיון שקוף לנגן על המיתוס לפיו המתנחלים העשירים שואבים את הכסף שמגיע לתושבי הפריפריה העניים והמסכנים.

אז בואו נדבר רגע אחד על המיתוס הזה. אני לא יודע למדוד באילו יישובים גרים אנשים עשירים יותר או עניים יותר, אבל הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה דווקא כן יודעת. לכן היא סידרה את כל הרשויות המקומיות בישראל על רצף שמתחיל מהרשות הענייה ביותר (המועצה המקומית הבדואית נווה מדבר בנגב), שנמצאת במקום 1 בדירוג, ועד לרשות העשירה ביותר (סביון, אלא מה), שנמצאת במקום 255 בדירוג. כשאתם שומעים על אשכולות סוציו-אקונומיים, זה בדיוק זה. כל קבוצה של רשויות על פני הרצף הזה מוגדרת כאשכול, ויש עשרה אשכולות כאלה, מ‑1 עד 10.

עבדכם הנאמן גר שנים רבות בהתנחלות המבודדת בית אל, המשתייכת לאשכול סוציו-אקונומי 3, ומדורגת במקום ה‑60 בדירוג הרשויות (כזכור, מתחילים מהמקום הכי עני - ועולים). טבריה, שאותה הזכיר גבאי בנאומו, נמצאת במקום 99 - 39 מקומות בדירוג מעל בית אל. מצפה רמון נמצאת במקום 86 - 26 מקומות בדירוג מעל בית אל. וקריית שמונה, העיר שאני הכי אוהב בישראל, מדורגת במקום 131 - 71 מקומות מעל בית אל.

כדי שלא תבינו אותי לא נכון, ברור שיש גם התנחלויות מבודדות עשירות יותר מבית אל. ויש גם כאלו שהן עניות אפילו יותר מבית אל - עמנואל וקריית ארבע למשל. למעשה, מתוך 12 הרשויות היהודיות העניות ביותר במדינת ישראל, ארבע וחצי (החצי היא ירושלים) ממוקמות מעבר לקו הירוק, ואף לא אחת היא עיר פיתוח במובן הקלאסי שאתם מכירים.

אז בפעם הבאה שינסו לנגן לכם על מיתוס המתנחלים העשירים ועיירות הפיתוח העניות, קחו את הדמגוגיה בעירבון מוגבל מאוד.

3

לחלוק בלי להחרים

שר החינוך בנט, ח"כ שולי מועלם-רפאלי וח"כ בצלאל סמוטריץ' מהבית היהודי, כמו גם השר ישראל כץ מהליכוד, השתתפו השבוע בוועידת 'הארץ' לשלום. לצד המחאה הצפויה מהקהל השמאלני במקום, נשמעה מחאה לא מבוטלת נגד השלושה גם מימין. הטענה המרכזית הייתה שהשתתפות בכנס נותנת לגיטימציה לקרן החדשה לישראל, שהייתה אחת משורה של נותני החסות לכנס.

העמדה הזאת מובנת, אבל היא מייצגת כניעה לנורמות של הצד השמאלי במפה הפוליטית. הנורמה שלפיה המענה הנכון למחלוקת אידיאולוגית הוא החרמת הצד השני נולדה במחוזות השמאל. מי שמעוניין בדמוקרטיה אמיתית, ולא במראית עין של דמוקרטיה, חייב לשמור על פתיחות אמיתית ברמת השיח. כן, להזמין ולהיות מוזמנים, כל הקצוות והמרכז עם כל הקצוות והמרכז.

המחשבה ששיח יוצר לגיטימציה היא שגויה. אפשר לדבר ולחלוק בצורה חריפה מאוד. לא צריך להחרים.

***הפינה הכלכלית***

בורות ופופוליזם בבית הספר

אחת הבעיות הקשות שמהן סובל השיח בעניינים כלכליים בישראל היא הבורות. ישראלים רבים פשוט אינם מבינים את הדרך שבה פועלים שווקים, ואת אופן ההשפעה של פעולה זו על החיים של כל אחד ואחת מאיתנו.

הבורות הזאת לא נעצרת אצל האדם הפשוט ברחוב. לא פעם היא מחלחלת לחומר הלימודים שילדינו לומדים בבתי הספר.

רוצים דוגמה? קבלו אחת. מאז שמרבית קוראי השורות הללו למדו אזרחות עבר המקצוע הזה שינוי מקיף, והפך למשהו שונה לגמרי ממה שהכרתם. חלק ניכר מחומר הלימודים כיום קשור לזכויות אדם, ערכים דמוקרטיים, עיסוק בשאלות חברתיות ועוד ועוד. למעשה מדובר בסוג של שעת חברה מתמשכת.

השבוע חשף הפובליציסט הלל גרשוני קטע מתוך חומר הלימוד באזרחות, כפי שהוא מופיע באתר מט"ח, שעוסק בוויכוח הציבורי אודות פיקוח על שכר דירה. הטענות שהוצגו בעד פיקוח כזה היו שהוא יסייע למימוש הזכות לדיור, שהוא משתלב בגישה סוציאל-דמוקרטית התומכת בעזרה לחלשים, ושהוא תואם את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ואת האינטרס הציבורי של דיור בר השגה. הטיעונים נגד פיקוח היו הזכות לקניין, ערכי השוק החופשי, הגבלת החופש של אנשים בוגרים לפעול כרצונם, והעובדה שחוק כזה מזמין הפרות.

ומה לא עלה שם כלל? העובדה הפשוטה שפיקוח על שכר דירה פוגע קודם כול בציבור השוכרים. מדוע? משום שמצב של שכר דירה הנתון לפיקוח מעודד שוכרים ותיקים לא לשמוט מידיהם את הדירות שהם מחזיקים בשכר דירה נמוך יחסית, ובכך מקשה מאוד על שוכרים חדשים למצוא דירות. הוא מעודד גם תופעות כדוגמת חוזים כפולים (עלות רשמית ועלות בפועל), או שכירויות משנה לא חוקיות ויקרות.

פיקוח על שכר דירה מהווה גם תמריץ שלילי למשכירי נכסים להשקיע בנכסים שהם משכירים. שום הוראה חוקית לא תמריץ בעל בית להשקיע בשיפוץ דירתו המושכרת, כמו שתשפיע התקווה להעלות את דמי השכירות בעקבות שיפוץ כזה. למרות כל זאת, מי שקורא את חומר הלימודים באזרחות מגיע למסקנה השטחית שפיקוח על שכר הדירה הוא טוב לציבור השוכרים ורע לציבור המשכירים.

למרבה הצער זו רק דוגמה אחת מתוך רבות. תלמיד שיכתוב במבחן באזרחות שפיקוח על שכר הדירה פוגע בציבור השוכרים, עלול אפילו להיפגע בניקוד. וכך, במקום שמערכת החינוך תהיה סוכנת של אוריינות כלכלית, היא הופכת למרבה הצער לסוכנת של בורות ופופוליזם.

לתגובות: [email protected]