בשבע מהדורה דיגיטלית

החשמל לעזה זורם כרגיל

למרות ההצהרות על החלטת הקבינט להפסיק את הזרמת החשמל לעזה, על פי מידע שהגיע ל'בשבע' לא בוצע שום צעד ממשי ליישום ההחלטה

ניצן קידר , כ"א בסיון תשע"ז | עודכן: 07:47

בסופו של דבר זו מחווה לאבו-מאזן. מחסור חשמל בעזה
בסופו של דבר זו מחווה לאבו-מאזן. מחסור חשמל בעזה
צילום: Abed Rahim Khatib, פלאש 90

צמצום החשמל לעזה, שלוש מלים פשוטות שטומנות בחובן חומר נפץ גדול. חומר נפץ לא רק בגלל סכנה ביטחונית.

מדובר בהחלטה נקודתית, שהמשמעויות שלה רחבות הרבה יותר מהמבט הביטחוני המצומצם. ישראל היא זו שמספקת את מרבית החשמל לרצועת עזה, כשמעט מאוד חשמל מיוצר ברצועה עצמה, וחלק מסוים מגיע גם מן הצד המצרי, שגם הוא מסוכסך באופן עמוק עם שלטון חמאס במגוון רחב של נושאים.

במצב שנוצר אבו-מאזן החליט שהוא אינו מעוניין עוד לממן את החשמל שמעבירה ישראל לעזה, והודיע כי יפחית את התשלום והוא מצפה מישראל לשתף פעולה. הצעד הפלשתיני נועד כדי להחליש את שלטון חמאס, והותיר את ישראל במצב בעייתי, שבו מצד אחד היא לא רוצה לפגוע הומניטרית באזרחי עזה, אבל מצד שני גם לא מעוניינת לממן את חמאס.

נתניהו מכיר היטב את המורכבות הזאת, ובכל זאת הוא נתן לשרים שלו להסביר את ההחלטה באופן חופשי בתקשורת במשך יומיים. ביום השלישי הוא כבר הבין שהדבר גורם יותר נזק מתועלת, השרים קיבלו הוראה לסכור את פיהם, ומאז שוררת דממה מצדם, לפחות בעניין הזה.

ואם זה לא מספיק, הרי של'בשבע' נודע כי לאחר השקט שגזר נתניהו על שריו בנושא הזה, וגם לפניו, לא בוצע שום צעד ממשי שיוביל ליישום ההחלטה. לא נעשתה היערכות, לא בוצעו פעולות מתבקשות בחברת החשמל. זה אולי לא פייק ניוז, אבל יש כאן סוג של אחיזת עיניים.

גורמים בימין מעלים בשיחות איתנו תהיות נוספות לגבי הצעד של הקבינט. הם תוהים מדוע ישראל משלבת יד עם אבו-מאזן, בעודו ממשיך לשלם למשפחות מחבלים ולתמוך בהסתה אנטי-ישראלית. אמנם במקרה הזה אבו-מאזן עושה קולות של מלחמה בחמאס, אבל השאלה הגדולה היא מדוע בירושלים מאמינים שדווקא עכשיו הפך הזאב את עורו והיה לכבש. נוסיף לכך את העובדה שזרימת החשמל לעזה לא צומצמה בכל התקופה מאז נלקחו גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול הי"ד בשבי חמאס, כך שלא ברור מדוע לנקוט צעד כזה דווקא כדי לסייע לאבו-מאזן. זה בדיוק מה שהבין נתניהו, ולכן גם הורה להוריד פרופיל.

הוא שמע את השרים שלו מסבירים הסברים שונים ומשונים, למהלך שאם יוציא לפועל יקומם עליו גם את האמריקנים וגם אחרים. הוא הבין שמדובר במחווה נוספת לאבו-מאזן, שלמרות הלחצים האמריקניים והאמירות השונות על הפסקת מימון משפחות המחבלים, עוד לא נתן כלום במסגרת הניסיונות לחדש את המשא ומתן המדיני.

עצת אחיתופל

"צמצום חשמל ומים לרצועת עזה זו עצת אחיתופל מבית מדרשו של מתאם הפעולות בשטחים הדוגל בחיזוקו של אבו-מאזן ושלטון הרשות הפלשתינית ברצועת עזה", טוען ח"כ מוטי יוגב. יוגב טוען כי הקונספציה המחשבתית מול עזה צריכה להשתנות. "על ישראל להילחם בטרור החמאס ולהגן על ביטחונה כאילו אין אזרחים ברצועת עזה, ולהידבר עם הנהגת החמאס ולדאוג לחשמל, מים ולמצב ההומניטרי של תושבי הרצועה, כאילו אין מלחמה בטרור. האחריות לביטחון ולהומניטריה ברצועת עזה כאחד מוטלת על מדינת ישראל, זאת משום שאין שום מדינה שמאוימת מעזה אלא ישראל, ואין שום עם שאכפת לו באמת מתושבי וילדי עזה זולת העם היהודי".

בניגוד למה שאפשר היה לצפות, יוגב מציג עמדה מפתיעה יחסית בנוגע להחלטת הקבינט. "אם אבו-מאזן מסרב לשלם את תשלומי החשמל של רצועת עזה, על מדינת ישראל למצוא את הפתרון כיצד להזרים חשמל לרצועה ולגבות ממנה את הכסף בעצמה. כל רעיונות הניתוק מרצועת עזה, כולל רעיונות הקמת הנמל מול חופי עזה, הם רעיונות שאינם מחזיקים מים ואינם ניתנים לאכיפה ומניעת הכנסת אמצעי לחימה".

לדעתו הגישה שישראל צריכה לנקוט היא שהמציאות היא נגזרת של התנהלות ישראל. "עזה לא הולכת לשום מקום, וגם לא ישראל. אנחנו נמשיך להתמודד ביטחונית והומניטרית, ונבין שמחשבת ההתנתקות מעזה מנותקת מהמציאות".

נתניהו, כאמור, אמד את הנזקים מימין והורה על שתיקה. כשח"כ מוטי יוגב ולצדו גם ח"כ אייל בן ראובן מהמחנה הציוני חולקים דעה משותפת באשר לפתרון המצב, והיא הפוכה למדיניות הממשלה המוצהרת, גם בחלונות הגבוהים מבינים שטעו.

חוסר אמון ברוסים

ומגבול הדרום לגבול הצפון. הגזרה ברמת הגולן מעסיקה את מערכת הביטחון באופן אינטנסיבי ביותר בחודשים האחרונים. ריבוי הגורמים המעורבים, הגבול הנפיץ והרצון שלא לדרדר את המצב השקט יחסית טומנים בחובם, מתחת לפני השטח, הרבה מאוד מאומנות הפשרה.

הפשרה המרכזית היא בנוכחות הרוסית בגבול. בישראל היו מעדיפים לוותר עליה כליל, אבל בנסיבות הנוכחיות זה בלתי אפשרי. הנסיעות התכופות של ראש הממשלה לפגישות עם הנשיא פוטין, מחפות כנראה על חוסר אמון שרוחשים חלק מגופי הביטחון כלפי הרוסים. מוסקבה נותנת מטרייה אווירית למשטרו של אסד ומעוניינת שהוא יחזור לשלוט במדינה וגם משתפת פעולה באופן עקבי עם הממשל בטהרן. במערכת הביטחון ממשיכים לערוך פגישות תיאום עם הרוסים כדי לא להביא למשבר, אבל השיח שמתנהל בין הצדדים הוא בעיקר למניעת חיכוך צבאי בגבול. במערכת הביטחון מעדיפים לעצור את זה שם, ומסרבים להעמיק את הדיאלוג האסטרטגי, למרות שהרוסים היו מאוד מעוניינים לעשות זאת, ואף הבהירו זאת לא אחת.

ברמה המדינית ישראל מבהירה בכך שבת בריתה המרכזית היא ארצות הברית, ורוסיה לא יכולה או בעלת סיכוי לתפוס מקום משמעותי שכזה, בוודאי כל עוד היא מביעה מחאה על כל פעולה ישראלית הקשורה לגבול סוריה, גם אם מדובר לעתים בתגובה נדרשת לצורכי הרתעה.

הרוסים גם טענו בעבר כי ישראל מחזקת את ארגוני המורדים. זה הזמן להפריך את המידע השגוי. ישראל אינה מעורבת בצורה כלשהי, ולו המינימלית ביותר, בלחימה בסוריה. היא לא סיפקה שום סוג של עזרה לארגוני מורדים. פרט לתגובות נקודתיות ומידתיות, מערכת הביטחון מעדיפה להותיר את הזירה לשחקנים הרבים המאיישים אותה, ורק לוודא שהטרור לא יעבור את הגבול אלינו.

גם כאן נעשתה פשרה באמצעות סיוע הומניטרי לכמה אלפי פליטים שנזקקו לטיפול רפואי. בישראל היו מוכנים לתת ליותר פליטים סיוע כזה, אבל נראה שאזרחי סוריה מעדיפים לנדוד למקומות אחרים ולא להתקרב לגבול עם ישראל. ההסתה האנטי-ישראלית שעליה התחנכו גורמת להם לכתת את רגליהם רחוק, ולא לחפש אפילו טיפול רפואי דחוף אצל הציונים.

ישראל משקיפה אל העבר השני של הגבול, כשמבחינתה החשש המרכזי הוא הטרור הקיצוני בראשות חיזבאללה, דאע"ש וארגונים דומים. עם זאת, דאע"ש דווקא מגלה סימני היחלשות בעת האחרונה, סימנים שאותם מזהים היטב במערכת הביטחון, אם כי זה לא אומר שהסכנות שטומן בחובו הארגון הזה חלפו. ממש לא. אצל חיזבאללה התמונה שונה, והקו הקושר בין איראן לסוריה ולחיזבאללה הוא המטריד ביותר. במערכת הביטחון שומרים על חופש פעולה. אף אחד לא מעוניין להתסיס את השטח, אבל גם לא לאפשר לשיירות שמובילות אמצעי לחימה שיאיימו על ישראל להגיע ליעדן.

הקו העדין הזה הוא שמוביל כעת את מערכת הביטחון, וגם שם יודעים שכל שינוי קטן ביותר יכול להפיל את המשוואה כולה, אם וכאשר. גם זה קשור לרוסים, שיעשו הכול כדי שהתוצאה הסופית תהיה שחלק ניכר מסוריה יהיה בשליטת משטר אסד.

כולנו לא ביחד

מה שקורה בימים האחרונים בצמרת מפלגת 'כולנו' מבטא היטב את חוסר היציבות של המפלגה הזאת. כשאחד הבכירים ביותר במפלגה נמצא על סף נטישת הספינה, וחודשים רבים כבר מדובר על כך שהוא בדרך לליכוד, משה כחלון צריך לחשב מסלול מחדש.

השר יואב גלנט, וזה לא סוד, היה מחוזר בעבר על ידי נתניהו. מאז שבוגי יעלון כבר אינו חלק מהממשלה ומהליכוד, נתניהו מחפש ביטחוניסט רציני למפלגה שלו. גלנט נראה לו מועמד מתאים. כמעט רמטכ"ל, קצין מוערך, וגם בתפקיד שר יש לו מה לתרום. הדברים די סגורים לגבי ההתמודדות לרשימת הליכוד לכנסת הבאה.

עכשיו כולם מכחישים. בעצם, לא כולם. בליכוד לא מכחישים דבר וחצי דבר. בסביבתו של גלנט הכחישו השבוע דברים שצוטטו בשמו כביכול מכנס פעילים בנתניה, לפיהם אמר שהוא כבר סגור במפלגה המתחרה. אנשי כחלון רתחו. גם מנהיג המפלגה עצמו זועם. היו דיבורים על הדחה או פיטורין. כל זה נותר בגדר דיבורים בלבד, בינתיים. כחלון מחפש עכשיו את ההזדמנות להיפרע מגלנט. זו לא פעם ראשונה שיש מתיחות ביניהם, הפעם זה נראה ממש קרע קשה, אולי בלתי ניתן לאיחוי. הדבר אמנם לא הפריע לשניים להופיע השבוע במסיבת עיתונאים משותפת, אולם מיד לאחר סיום הצהרותיהם מיהרו השניים לצאת, ולא אפשרו לכתבים לשאול על המתח שמתחת לפני השטח.

שר האוצר יכול לבודד את גלנט, בדומה להתנהלות ישראל ביתנו מול ח"כ אורלי לוי, וכך לחייב אותו להתפטר מהכנסת או להימנע מלרוץ ברשימה קיימת לכנסת הבאה. המשמעות היא הרחקתו של גלנט מהזירה הפוליטית כאן ועכשיו, או לטווח הארוך. השאלה היא אם לכחלון יש את האומץ בכלל לעשות מהלך כזה.

שום דבר כאן הרי לא חדש. כחלון יודע בדיוק שנבחרת שכירי החרב שגיבש לא מחויבת לעולמי עד לגוף שנקרא 'כולנו'. זו לא מפלגה עם מסורת כמו הליכוד או העבודה, שגם בהן, צריך לומר, כבר ראינו עריקות. זו לא מפלגת הבית היהודי שיש לה היסטוריה. זו מפלגה שבאה לעולם על רקע רצון לתפוס מנדטים של מחאה ולתרגם אותם לעשייה.

גלנט מחפש בית רציני יותר כנראה, וגם תפקיד ביטחוני משמעותי, אולי אפילו שר הביטחון. יכול להיות שמבחינתו דווקא צינון בחוץ יהיה עדיף על עימות פנימי עם כחלון. גיבוי של נתניהו יכול לתת לו פור גדול מאוד בפריימריז פנימיים בליכוד, גם אם הוא לא יכהן בכנסת. השאלה היא מה מעדיף כחלון – להישאר עם עצם בגרון, או לעשות צעד מנהיגותי אולי, אבל כזה שייצור חלל משמעותי במפלגה שעתידה לוט בערפל.

לתגובות: nitsan@besheva.co.il