שנים היה לי חלום. משהו באמת פשוט, לא קשור להצלת האנושות או משהו כזה. רק להחליף את המטאטא שמשתמשים בו כאן. זה הכול.
כשהייתי רואה את הנשים הכפופות מנקות את השווקים והרחובות עם אניצים של קש מחוברים בדבק ובחוט – מיד כאבו לי הכתפיים. שעות שהן מתכופפות ככה, מפזרות את האבק מימין לשמאל, קדימה ואחורה. וחוזר חלילה. מחר הן יחזרו על אותה פעולה. באותם המקומות בדיוק, יעבירו את האבק ממקום למקום, כי אניצי הקש לא באמת מנקים שום דבר והגב של הנשים הללו לא נעשה זקוף יותר... ככה זה.
לפני זמן מה החלטתי לעשות מעשה. צירפתי למשלוח מהארץ כמה מטאטאים גבוהים משלנו. כשחילקתי אותם לשכנות הטובות שלי - לא הייתה מאושרת וגאה ממני. הרגשתי כגיבור-על שמציל את העולם כשהוא רכוב על מטאטא של זהב.
עומדת הייתי בחלון, צופה בעיניים כלות במתרחש. כל אחת מהנשים אחזה במטאטא יהיר שמברשתו תכלת ארגמן, אלגנטי וארוך בין אצבעותיהן.
ביום הראשון הן הילכו זקופות בסמטאות השכונה. האבק התעופף בקלילות מצד לצד תחת ידיהן, אבל משהו בצעדים שלהן נראה לי זר ומבולבל ושונה כל כך. ביום השני הן ישבו נבוכות על המדרכה. הלכלוך נערם לערימה סמיכה. הפטפוטים הקולניים שלהן חסרו לי כל כך. ביום השלישי הן החלו לשבור אותם, מקל אחר מקל, כמעט עד המברשת. עם כל מקל שנשבר שמעתי צהלות של שמחה. הן חזרו להתכופף בזו אחר זו, מפזרות את האבק מימין לשמאל. קדימה ואחורה. וחוזר חלילה. אחת מהן הרימה ראשה אל החלון שלי. נופפה לשלום, חשפה שיניים צהובות מניקוטין ואבק.
בלילה כשעצמתי את עיניי - הן הופיעו מולי. מאות נשים עם סארי אדום וצמידים מרשרשים. כל אחת מהן אחזה בידה מטאטא של קש, נופפה בו למולי. "טוב לנו ככה, חני", הן אמרו לי, "תפסיקי לרצות לשנות אותנו". החיוך שלהן רחב היה כשהן ביקשו ממני לפנות להן את המקום. "אנחנו קצת עסוקות", הסבירו לי, "יש לנו עוד חמש סמטאות לנקות!" ונפרדו ממני לשלום. הגב שלהן כפוף מאי פעם, הכתפיים כמעט נושקות לרצפה, אבל כשהפניתי את ראשי לאחור ראיתי איך הרגליים שלהן פוצחות במחול אחיד - ריקוד המטאטא.
פיה קטנה
"אז... מתי זה קורה?" אני שואלת את סיטה הקטנה, "באיזו שעה את מגיעה לאימא?" שעת צהריים מאוחרת, השמש קופחת על ראשי הילדים המטפסים אל הדרך העולה מקטמנדו הבירה - אל הכפרים שהם גרים בהם.
כל אחד והכפר שממנו הוא בא. שעתיים קודם לכן סיימה סיטה את לימודיה בכיתה ג'. יישרה את הצמות שבראשה, הכתיפה את התיק על כתפה ויחד עם החברים שלה לבית הספר, החלו לצעוד הביתה.
שעה.
שעתיים.
שלוש.
ארבע שעות...
אל הכפר הם יגיעו כשהשמש כבר תיפרד לשלום ותיטה לערוב בין דיונות החול וצמרות העצים. כי ככה זה, כל יום.
כשהם יוצאים את מפתן הבית בבוקר עוד חשוך בחוץ. צינה של זריחה עוטפת את פניהם הקטנות, כשהם שבים אליו אחרי הלימודים - מכסה השקיעה את העננים. לעולם לא יודעים מתי ישובו הביתה וכמה זמן תיקח להם הדרך. כמה זמן יארך הטיפוס.
"אני אסביר לך משהו חני", היא אומרת לי כשאני שואלת אותה אם זה לא קשה לה לפעמים. אם אין ימים שבהם היא רוצה להישאר בבית. "אני אף פעם לא מסתכלת כמה עוד נשאר לי לטפס למעלה!" היא מנגבת את הזיעה שהצטברה לה על המצח, "אף פעם! רק כמה כבר הלכתי... זהו!". "תראי", היא צוחקת אליי ומצביעה למטה. אל השבילים שנראים עכשיו קטנים כל כך, "תראי כמה הלכתי!!!".
כשהיא נפרדת ומנופפת לי לשלום אני רואה איך הרגליים שלה קופצות על הסלעים, וחושבת לעצמי שמגיע לנו! מגיע לנו גם להיות כמו סיטה הקטנה: לראות איזו כברת דרך אדירה עשינו, כמה משברים צלחנו, כמה אתגרים עברנו, להבין איזה כוח רצון אדיר דבק בכל איבר ואיבר מגופנו, איך סחבנו כל אחד את התיק של החיים שלו, התאמצנו וגברנו, טיפסנו על סלעים של צער, החזקנו חזק חזק בצמרות - רק כדי להגיע הביתה.
כשאני שבה להביט מעלה - סיטה הקטנה נראית לי כמו נקודה קטנטנה בתוך הירוק של הכפר, אבל הזיעה שעל מצחה נוצצת כמו אבקת פיות זהובה אל מול השמש.
פורסם בפנימה