מערכת הבחירות המוקדמות של מפלגת העבודה וריבוי המועמדים לא הוסיפו כבוד למפלגה ותיקה זו.
אבל לא העבודה ובוודאי לא יאיר לפיד זקוקים להברקות, כאשר השסעים בקואליציה הולכים ומתרחבים. בפוליטיקה הישראלית האופוזיציה אינה מפילה ממשלות. הממשלה היא זו שמפילה את עצמה.
חוסר האמון בין נתניהו ושותפיו בלט השבוע על רקע ההקפאה וההפגנות נגדה. ספק רב אם המפגינים ופטרוניהם יסתפקו בעבודות העפר שסימנו, כך אנו מקווים, את תחילת התהליך לקראת יישובם מחדש של מפוני עמונה. אביגדור ליברמן אולי נהנה כאשר חנן קריסטל מחמיא לו כמבוגר האחראי, והוא משווק את עצמו כמי שמגן על כבודם של קציני צה"ל מול התקפות שלוחות רסן. אבל סיפור הבנייה בקלקיליה על גרסאותיו הסותרות לא הוסיף לו כבוד, והוא פתח חשבון לא רק עם הבית היהודי אלא גם עם האגף הניצי בליכוד. על היחסים הרעועים בין נתניהו לכחלון אין צורך להכביר מילים. אם כבר מכינים את הגרלת הדיור הגדולה של כחלון, שהיא למעשה תרגיל בחירות, סימן שכחלון לא צופה אריכות ימים לממשלה.
כאשר ראש הממשלה חש בלחץ, הוא ממהר להזהיר אותנו מפני חזרה על המשגה ההיסטורי של הפלת ממשלת שמיר על ידי התחייה. אם נתניהו רשאי למחזר את הטיעון הזה, מותר לי למחזר את הטיעון הנגדי: מנהיג חייב לטפח אמון אצל שותפיו הקואליציוניים. יצחק שמיר, לאחר שחתם הסכם קואליציוני עם התחייה ב‑1988, זרק אותה לכלבים לטובת שותפות מחודשת עם העבודה ושמעון פרס, שגמלו לו ב"תרגיל המסריח". נתניהו, לאחר שהבטיח לבוחרי הבית היהודי שמפלגתם תהיה הבכירה בממשלתו, התעלל בנפתלי בנט בזמן הרכבת הקואליציה. ככה לא בונים אמון.
שותפיו של שמיר לא הבינו את המהלכים שנקט לקראת ועידת מדריד ובמהלכה, והוא גם לא דאג לשתף אותם בהתלבטויותיו. קשה להימנע מחשדנות כלפי נתניהו כאשר הוא ממשיך לחזר אחרי ציפי לבני על מנת שתעמוד בראש צוות המשא ומתן, וכאשר נחשפים המהלכים המשותפים שלו עם בוז'י הרצוג כלפי א-סיסי. נתניהו יכול להשוות את עצמו לשמיר כאוות נפשו, אבל אי אפשר להרגיע שותפים מודאגים בנוסחאות כגון "יום אחד אני אכתוב על הסיבות למהלכים ובינתיים תסמכו עליי". אם נתניהו מבקש להינצל מגורלו של שמיר, כדאי שיפיק לקחים מטעויותיו של פטרונו הדגול.
האינטרס הישראלי בסוריה
אנו מתקרבים לשעת הורדת המסיכות בסוריה, כאשר ישראל תיאלץ להגדיר היכן היא עומדת מול הכוחות הנלחמים נגד אסד בקרבת הגולן. האזהרות מהאו"ם על ריבוי המגעים בין ישראל למורדים משקפות את החשש הבינלאומי מפני כניסה ישראלית לקלחת הסורית, שתסרבל עוד יותר את החיפוש אחר פתרון בסוריה. אם לא די בכך שפתרון מוסכם חייב להתחשב ברוסים, באמריקנים, בטורקים, באיראנים, בכורדים, בעלאווים ובסונים (ובתומכיהם במפרץ), ונוספו עכשיו גם הישראלים על בעיותינו.
כאשר כל הגורמים היו ממוקדים במאבק בדאע"ש, נוח היה לרוסים ולאמריקנים להתנצח מי מהם תורם יותר למאמץ מול הג'יהאדיסטים ומי כביכול מסייע להם בסתר. אבל המתקפה על א-רקה, והקרבות הכמעט סופיים על מה שנותר ממובלעת דאע"ש במוסול, מקרבים אותנו למצב יותר נפיץ שמוכתב מהשאלה מה תהיה תמונת המצב לאחר המלחמה. הניסיון לקבוע עובדות מגביר את החיכוך בין מי שעד עתה היו שותפים במלחמה נגד הטרור של דאע"ש.
המצב בסוריה מושפע גם מהתקדרות היחסים בין ארצות הברית ובין רוסיה, שמצאה ביטוי באיומים ששיגרו הרוסים כלפי האמריקנים לאחר שאלו הפילו מטוס סורי. הרוסים התייאשו מהאפשרות שממשל טראמפ יביא לשיפור ביחסים עם רוסיה ויסיר מעליהם את הסנקציות המערביות. הדברים הולכים בכיוון ההפוך: הקונגרס האמריקני הרחיב את הסנקציות, כתגובה על התערבות רוסית כביכול במערכת הבחירות בארצות הברית. ממשל טראמפ, שבכיריו נמצאים תחת חקירה בחשד לקשרים אינטימיים מדי עם מוסקבה, אינו יכול לעצור את המגמה הזאת אפילו אם ירצה בכך. המצב שבו האמריקנים והרוסים פעלו ביחד, או לכל הפחות לא הפריעו זה לזה, היה נוח לישראל שביקשה להיות בסדר עם כולם. לא ברור כמה זמן נמשיך ליהנות מאותה פריבילגיה.
לולדימיר פוטין יש השקעה חשובה בסוריה. כאשר המצב הכלכלי בארצו בלתי מזהיר, הוא מנחם את העם הרוסי בכך שרוסיה חזרה להיות מעצמה שכולם מתחשבים בה. אחת הראיות שהוא מגייס לטובת הטענה הזאת היא מעמדה של רוסיה בסוריה, והצלחת מערכות הנשק הרוסיות החדישות, שהוכיחו את יעילותן בשדה הקרב. אולם רוסיה, במצבה הכלכלי, אינה יכולה להרשות לעצמה השקעות עתק במאבק בסוריה, והיא תלויה בבעלות בריתה - איראן, חיזבאללה והמיליציות השיעיות - שיישאו בעיקר הנטל הקרקעי. לכן התקווה בישראל שרוסיה תרסן את שאיפותיה של איראן בסוריה, אין לה על מה להסתמך. הרוסים עדיין לא מדברים במונחים של ברית, אבל באיראן ובחיזבאללה משתמשים במונחים כאלה, והחיזבאללה מתגאה בכך שחייליו וחיילים רוסיים אוכלים מנות קרב ביחד וישנים ביחד. השגריר הרוסי בישראל, אדם שיין, כבר התבטא בערוץ 9 שמבחינת מוסקבה חיזבאללה וחמאס אינם ארגוני טרור.
גם לממשל האמריקני סוריה מהווה מבחן. אם הממשל הנוכחי שונה מקודמו ביחסו להתעצמותה של איראן, הוא ייאלץ להוכיח זאת גם בסוריה, ולא רק על ידי עסקאות עתק של נשק עם מדינות המפרץ. לעומת ממשל אובמה, שלמעשה הפקיר את הארגונים שלחמו בו זמנית נגד דאע"ש ונגד אסד, תקרית הפלת המטוס מתווספת למקרים שבהם הופעל כוח אמריקני נגד גורמים הפועלים בחסות איראן. מי שמבקש לשמר את גישת ממשל אובמה כלפי איראן, טוען שההפלה הייתה פעולה של מפקדים אמריקנים זוטרים שהפעילו את סמכותם בצורה בלתי אחראית. מי שמקווה לראות שינוי מגמה יטען שאפשר לראות בפעולה הזאת את ידו המכוונת של שר ההגנה ג'יימס מאטיס.
ישראל איננה מתיימרת לקבוע מי ישלוט בסוריה, ואינה מבקשת להיכלל בדיונים בז'נבה או באסטנה. אך היא זכאית להגן על האינטרסים שלה בגבול סוריה, באותה מידה שארדואן זכאי להגן על האינטרסים של טורקיה. זהו גם מבחן לציר המתגבש בין ישראל למדינות המפרץ מול איראן: ישראל תיחשב לבעלת ברית אטרקטיבית אם תגן באסרטיביות על הגולן. היא תהיה אטרקטיבית הרבה פחות אם תאפשר לאיראן ולחיזבאללה להשתלט על מאחזים בקרבת גבולה.