"אי אפשר לדרוש ממני להיות נחמדה וטובה ושהמדינה תעשה מה בראש שלה". מיכל שהם
"אי אפשר לדרוש ממני להיות נחמדה וטובה ושהמדינה תעשה מה בראש שלה". מיכל שהםצילום: רעות קורנברג

קצת אחרי קרני שומרון מסמן שלט קטן על פנייה ימינה, אל גבעה גבוהה. "רמת גלעד" נכתב בו ומתחתיו "מצפה שמוליק". הרכב מתחיל לטפס למעלה, ובדרך קרוואנים מאוישים, עוד קרוואנים שמחכים למשפחות שיגיעו וכמה בתי קבע. בראש ההר בית כנסת, גן שעשועים, מצפה וביתה של משפחת שֹהם.

לפני שלוש עשרה שנים הגעתי לכאן כדי לשוחח עם מיכל ושמוליק שהם. היה זה יום השנה השלישי להירצחו של גלעד זר, אחיה של מיכל, וכמעט שלוש שנים מאז שעלו אל רמת גלעד עם עשרת הילדים שהיו להם אז. בני הזוג ביקשו להקים יישוב חי כמענה לשכול הצורב, והשאירו מאחוריהם בית יפה ונוח בקרני שומרון לטובת מגורים בלי מים זורמים ובתנאים פיזיים לא פשוטים. במהלך השיחה הגיע לבקר סבא משה זר, אביה של מיכל והבעלים של אדמות הגבעה.

כשהגעתי לכאן אי אז, נשבה על ראש הגבעה רוח של תחילת חודש סיוון. שמוליק, אבי המשפחה והאיש-השותף בכול של מיכל, ערך לי תצפית מודרכת על הנופים הנשקפים מכאן. הנה, הסביר לי, שם בתיה של זיכרון יעקב ולא רחוק מהם הארובות של חדרה. דרומה משם מגדלי עזריאלי, חוף הים של תל אביב, והלאה משם, דרומה, אפשר לראות את אשקלון.

היום אנחנו עומדים במצפה שמוליק שהוקם לזכרו. קולה של מיכל כאילו נשזר בקולו של הבעל שנלקח ממנה בפתאומיות וממשיך אותו. ביד בוטחת היא מצביעה גם על הנופים ממזרח: בית אל, יצהר, הר עיבל, הר ברכה וההר החרב חומש - "אנחנו עוד נשוב". סביבנו ספסלי עץ ומעלינו פרגולה יפהפייה בצורת מגן דוד שבנו הילדים לזכרו של האב. ליד המעקה מצוטטת אמרת חז"ל על שמואל הנביא "ותשובתו הרמתה, כי שם ביתו וכל מקום שהוא הולך, ביתו עמו". אחד מהמנחמים הרבים שהגיעו לבית משפחת שהם אחרי פטירתו של שמוליק אמר שלכל מקום שאליו הוא הגיע, תמיד הביא את הבית, את מיכל והילדים. היא הרגישה שהמאמר הזה הוא רטייה על הלב, והחליטה לכתוב אותו כאן.

המדינה לא קיימה את חלקה

אנחנו נכנסים לבית החדש של משפחת שהם. בית יפה ומושקע, אוסף חנוכיות משבץ את הקיר, חדרים קטנים שיוכלו לארח את הזוגות הנשואים ומרחב גדול במרכז, כדי ששולחן השבת יוכל להכיל אינסוף ילדים ונכדים, "החיים שלנו הם סביב המשפחה". במשך כל השיחה שמוליק נוכח. תמונה גדולה שלו ניצבת בסלון ותמונה גדולה נוספת, יחד עם מיכל, נמצאת במטבח. בתוך יום ולילה בלבד הקימו בני הזוג יחד את הבית הזה. הרצפה היא בומינייד, סוג של יציקת בטון, "כי לא היה זמן להניח ריצוף". הקירות מבנייה קלה.

שני פינויים ידעה רמת גלעד. הראשון היה בשנת תשס"ד, במסגרתו ירדו שש משפחות מפסגת ההר בהתאם להוראות המנהל האזרחי ועד שיסדירו את מעמד האדמות. המשפחות עזבו את רמת גלעד שיועדה להיות שכונה של קרני שומרון, אבל ההסדרה לא הגיעה. הבית של משפחת שהם היה בתוך השטח המסומן כמותר למגורים, או לפחות כך הם חשבו עד לפני שלוש שנים. אז, כשהגיע גל חדש של בג"ץ ואיומי פינוי, הסבירו במנהל שהבית בעצם לא בתוך הקו, ועליהם להרוס את מרביתו. "עובי של קו סימון על מפה הוא 30 מטר", מסבירה שהם. "אבל הם התעקשו איתנו על זה. איך אתה יכול להגיד שאני צריכה להרוס את הפינה הזאת הספציפית? זה לא ברור. בג"ץ פסק שהאדמה נשארת בחזקתו של אבא, אבל לא בבעלותו. אי אפשר לבנות עליה בתים, אפשר לעשות חקלאות. אבל גרה כאן משפחה כבר כל כך הרבה זמן, אז למה להרוס? לא ברור".

מי שייצג אז את הממשלה מול משפחת שהם היה בני בגין. בינו ובין בני הזוג נוצרו קשרים אישיים והוא אפילו הביא את רעייתו שתפגוש אותם. אחרי משא ומתן חתמו בני הזוג על הסכם עם המדינה, לפיו הם יהרסו את מרבית הבית שלהם ויבנו אחר תחתיו, בשטח המותר. המדינה, מצידה, תסדיר את האדמות בתוך כמה חודשים. התקווה הייתה שרמת גלעד תהיה שכונת מגורים מן המניין, הצפי היה מאות משפחות. אבל כל זה לא קרה. כלומר, החלק הראשון כן. החלק השני, של המדינה, לא. "עשינו את מה שהיינו אמורים לעשות עד תום. עד תום", היא כואבת, "שמוליק נתן את חייו בשביל זה. אבל המדינה לא עשתה דבר ממה שהיא התחייבה עליו. זו רשלנות ובושה. גם אם צריך לפתור בעיות ויש מחלוקות ושאלות על אדמות מסוימות, אז שבו ותפתרו. אבל העניינים נגררים כבר 30 שנה". גם היום, כשאישים אחרים, אוהבי ההתיישבות, נושאים בתפקידי מפתח, שום דבר לא זז. איש לא לוקח אחריות, וקורבן הבית וקורבן האדם, כך נראה בינתיים, היו לשווא.

"את הבית הקודם, שבנינו עם המון אהבה והשתדלות, הרסנו בידיים שלנו. שמוליק החזיק פטיש ואיזמל, הורס חלק אחרי חלק, כי לא רצינו שדברים יקרסו, רצינו לכבד את ההרס. ואני יודעת שהרסנו יחד עם זה את החיים שלו". לשהם קשה מאוד להפריד בין נפילתו של אחיה גלעד, קב"ט השומרון שנרצח בידי מחבלים, ובין מותו של שמוליק. "אני מרגישה שגם הוא מסר את נפשו על ארץ ישראל". הרגשות הקשים לפני ההרס ובמהלכו, מסבירה שהם, אוזלת היד מול המינהל והשלטונות, הצורך להגן על הבית והמשפחה ללא הצלחה ומשבר אידיאולוגי, משפחתי וגם כלכלי, הפעילו על ליבו לחץ בלתי נסבל והוא קרס.

הבית החדש שלכם הוא יותר גדול ומרווח מהקודם. לא הייתה בכך נחמה?

"זה נכון. בנינו אותו לבד, התברכנו בכישרונות של הילדים ושל שמוליק שלימד אותם לבנות, הייתה פה שמחת יצירה. מצד שני, זה בא על חורבות הבית. הרסנו את חלקת אלוקים הקטנה שלנו. הבית שם היה ישן, טלאי על טלאי, אבל הוא היה שלנו. ילדנו בו ושמחנו בו ועצבנו בו והוא היה חיים שלמים". למרות התקוות שהבית החדש יראה הרבה שמחות, האירוע הראשון שצוין בו היה השבעה על שמוליק.

שבת אחרונה ביחד

ליל שבת של סוף חודש מרחשוון תשע"ה. סעודה עמוסת אורחים, זמירות שבת, שיחות. שמוליק פרש לישון, שהם חיכתה עד שאחרון האורחים יתפזר. "באמצע הלילה שמוליק העיר אותי ואמר לי 'אני לא מרגיש טוב'. הוא ביקש שאדליק את האור ושאזמין אמבולנס". ארבע שנים קודם לכן הוא חווה התקף לב, אבל מאז טיפל בעצמו והיה מאוד פעיל. תוך כדי הוראות ההגעה לאמבולנס, ביצעה שהם החייאה בשמוליק. "ואז הוא לקח עוד נשימה עמוקה כזאת וחדל". החובשים שבאו עם האמבולנס לא הצליחו לעשות דבר. אנשי מקצוע מקרני שומרון שהגיעו אחריהם הצליחו להחזיר לו את הדופק, ואז הוא שוב אבד, ושוב חזר. שהם נסעה איתו לבית החולים לבד, כך רצתה. "היינו שבת שלמה ביחד, והוא דמע. אני חושבת שהוא שמע אותי". במוצאי השבת הגיעו הילדים לבקר, וביום ראשון הוא השיב את נשמתו לבורא.

"היה לי מאוד חשוב להחזיר אותו הביתה, שייצא לבית העלמין מפה, כמו שראוי לו", היא בוכה. הלוויה יצאה מרמת גלעד. "הרבה אנשים ורבנים יכלו להגיד עליו דברים טובים, אבל אני רציתי שמה שהוא משאיר אחריו ידבר עליו", ואלה היו הילדים, היא, ואבא של שמוליק.

אביו של שמוליק, יהודי בן 90, היה שבור מהפטירה. הוא התארח בבית המשפחה באותה שבת, וכשהגיע לבית שוב, לקראת ההלוויה, גופו כמעט לא עמד במעמסה הנפשית. חודש לפני כן נכדו, נדב שהם, נהרג באסון בהרי האנאפורנה כשהציל אחרים ולא הספיק להציל את עצמו. אז אמר הסב "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד". עכשיו ביקשו ממנו כלתו והנכדים לחזור על הדברים ולחזק אותם ואותו. "אז הוא צעק 'כל מה דעביד רחמנא לטב עביד'". אחר כך הוא עבר לגור בבית המשפחה, בתוך יחידה משלו. "לא יכולתי לחשוב על זה שהוא יחזור לגור לבד בחיפה עם כל הכאב שלו. הייתה לו פה שנה מדהימה. טיילתי איתו המון. הראיתי לו יישובים חדשים, שעם ישראל קם בארצו ושהמחיר שהוא שילם היה כדאי". שנה וחודש אחרי פטירת בנו, חש סבא יהודה בליבו. כעבור שבועיים נפטר בשיבה טובה.

שהם לא יודעת לומר כמה זמן אחרי הרס הבית נפטר שמוליק, "זה הכול אותו חורבן. אני מדברת איתכם וקשה לי, העולם שלי חרב, זו לא מליצה. אחרי ששמוליק נעלם לי, הייתי צריכה ללמוד לנשום מחדש. היינו נשואים 32 שנה. היינו חברים מאוד טובים עוד קודם. כל החיים שלי היו עם שמוליק. זה קושי איום ונורא. אם הייתם שואלים אותי אז, לא הייתי בטוחה שאשרוד את זה. בהתחלה כל חודש כתבתי מכתב לילדים שלי, שכשאני לא אהיה אז... לא חשבתי שאזיק לעצמי, חשבתי שפשוט לא יכול להיות שאמשיך לחיות. אבל העולם הוא טוב, הרוב הוא טוב. אז הנה אני פה. נכון שהחוסר הוא איום ונורא, אבל ב"ה יש לנו משפחה מדהימה, ילדים אחד אחד, והמשפחה המורחבת משני הצדדים מאוד אוהבת ושותפה".

אחרי ששילמת מחיר כה כבד, את מתחרטת שחתמתם על הסכם ההעתקה?

"לא הייתה לנו ברירה. היינו מפסידים הכול. מה, הבן שלי שהיה בצבא היה בא אליי, מפנה אותי והולך איתי מכות? אני הייתי מחטיפה מכות? לא רציתי להגיע למצב הזה. יותר נכון להגיע להידברות מצמיחה. מכות לא מצמיחות. אבל אם אנשים רוצים שאדבק בדרך הזאת, אז אני צריכה פרטנרים. אי אפשר לדרוש ממני להיות נחמדה וטובה ושהמדינה תעשה מה בראש שלה".

הבן הציל את הבית של אבא

וכאילו לא די בכל אלה, לפני כשנה פרצה שריפה ברמת גלעד. "אנחנו היינו ההצתה הראשונה בגל ההצתות. אצלנו עוד אמרו שזה רוחות, אבל ברור שזה מכוון, כי האש התחילה ממקומות שלא אמורים לעלות באש והיו שניים-שלושה מוקדים". וזו לא ההצתה הראשונה בסביבה. "הערבים רק כאילו אוהבים את הארץ. לא אכפת להם מאנשים, מהטבע ומבעלי חיים". האש שרפה קרוואנים ביישוב, כילתה ארבעה בתים, בהם גם הבית של אביה, ביתה הבכורה. השריפה איכלה את תשתיות המים והחשמל וטיפסה במהירות אל הפסגה, אל בית משפחת שהם. הלהבות הצליחו להמס את רשת חלון המטבח, הקיפו את הבית מכל צדדיו ואיימו להיכנס פנימה. לא רחוק משם היא שרפה את תמונתו של שמוליק במצפה וחלק מהדשא הסינתטי, והותירה צלקת של כוויות בספסלים. השאר נותר על כנו בנס.

בדקות האימה הללו התקשתה שהם להיפרד מהבית ומההר. "נשארתי אחרונה, לא רציתי ללכת. הילדים התחילו להתקשר 'אמא, בואי'. אמרתי להם: אל תדאגו, אני לא הולכת להישרף עם הבית". אחד הנהגים שכבר ירד את הגבעה, עלה אליה בחזרה וסיפר שהדרך הראשית בוערת והגבעה כולה מוקפת באש. "תבואי עכשיו", תבע ממנה. "נכנסתי הביתה. יש פה המון דברים שחשוב לי לקחת. ניגשתי לשמוליק ואמרתי לו: איך אני משאירה אותך כאן? ברור שזה מטופש, הרי זו רק תמונה, הוא לא כאן. אבל הרגשתי שכאילו מלך הבית נשאר פה והבית ילך יחד איתו". שהם נכנסה לג'יפ עם חמישה מילדיה, שהיו בבית. הם ירדו בדרך מפותלת ושהם הרגישה צורך לחזק אותם. "אמרתי להם: הנורא מכול הרי מאחורינו, נכון? אבא לא איתנו. כל דבר אחר שיקרה, אנחנו יכולים לו. חשבנו שאנחנו חוזרים ואין לנו בית".

בתוך דקות הגיעה האש אל הפסגה. אחד מבני המשפחה, ידעיה, שמתגורר בחוות גלעד, הגיע דווקא ברגעים האלה. הוא החל לכבות את סביבות הבית במחבט. המים של כיבוי האש נגמרו, ומכיוון שתשתיות המים נפגעו, לא הייתה ללוחמי האש אפשרות לכבות אותה. הכבאים הרימו ידיים ורצו שהוא יתפנה איתם מהמקום. "הם אמרו לו: זה אבוד, ונתנו לו מכות כדי שילך. הוא אמר: אני לא עוזב, זה הבית של אבא שלי. הם ראו את הנחישות שלו והחליטו לעזור". בינתיים הגיע חתן נוסף והתגייס למען הבית. מכיוון שמוקשים ירדניים שנמצאים על הגבעה התחילו להתפוצץ, הגיעו עוד אמצעי כיבוי כדי לסייע, והבית ניצל בדקה ה‑90. "זה כאילו מישהו שמר עליו", אומרת שהם וחוזרת בה, "לא כאילו. מישהו שמר עליו".

"פוירשטיין אמר: תחתנו אותה"

לפני חודש וחצי התקיימה חתונה על ראש הגבעה. הכלה הייתה נריה, הבת השמינית במשפחה, ילדה שמחה ומיוחדת עם תסמונת דאון. ההורים הביאו אותה הביתה כשהייתה בת חודש.

"עשרה ילדים נולדו לנו מהרחם ושלושה מהלב", מספרת שהם, "היו לי 13 הריונות, נולדו מהם עשרה ילדים. אז הקב"ה השלים לי את החוסר בדרך קצת אחרת". מצד אחד, עניין האימוץ איננו סוד. מצד שני, נריה היא לגמרי בת המשפחה ואפילו נושאת את הסיומת של כל ילדי המשפחה: י‑ה (למשל: אביה ועוזיה, פדיה וידעיה). מי שחיפשה בית בשביל נריה הייתה המיילדת שלה, שהבינה שהוריה הביולוגיים השאירו אותה מאחור. לילה אחד בלבד של התלבטויות עבר על בני הזוג מרגע ששמעו על התינוקת ועד שאמרו כן. בתוך שבוע היא כבר הייתה בבית.

היו לכם כבר שבעה ילדים אז. לא התייעצתם איתם?

"יידענו את הילדים. לא ביקשנו רשות, כי כשהורים רוצים ללדת ילד הם לא צריכים לבקש רשות מהילדים. כן היה חשוב לנו לשמוע מה הם אומרים. רובם היו מאוד קטנים, ובכל זאת התגובות היו נפלאות. את הגדולה, שהייתה אז בת 12, מאוד הטרידה המחשבה שמישהו השאיר תינוק בבית חולים, היא לא הייתה מסוגלת להבין איך אפשר לעשות דבר כזה". ההיקשרות לנריה לא ארכה זמן רב. "כשילד שנולד עם איזשהו קושי, מיד נכנסים לעבודה. וכשאתה עובד, אתה אוהב".

את רוב שנות התיכון עשתה נריה באולפנת רבבה. היא יצאה לשנתיים שירות לאומי בגן ובמעון בקרני שומרון ואחר כך במעון בחוות גלעד. אחרי שסיימה את המסלול הזה, היה על שהם למלא את הבטחתה לביתה. "היא תמיד אמרה לי 'אמא, אני רוצה להתחתן' ואני אמרתי לה 'בטח שתתחתני, תסיימי שירות לאומי ונמצא לך חתן'".

כשנריה הייתה בת שישה שבועות נסעו בני הזוג שהם לירושלים, כדי להתייעץ עם פרופ' ראובן פוירשטיין. הם רצו לדעת עוד על תסמונת דאון, מה זה בעצם אומר ואיך אפשר לקדם את נריה. הוא הפתיע אותם. "כשהגענו אליו הוא ישב עם קבוצה של סטודנטים מכל העולם. נכנסנו איתה. הוא אמר 'וואו, איזו נסיכה. תביאו את המצלמה שלי, אני רוצה לצלם אותה'. הוא שאל 'למה באתם?', אמרנו 'כדי שתגיד לנו מה לעשות'. הוא ענה 'אתם צריכים לחתן אותה'".

מאז, בכל אסיפת הורים ובכל הוועדות המיוחדות, תמיד כששהם נשאלה "מה יהיה איתה?" היא השיבה "מה זאת אומרת? היא תסיים ללמוד, תעשה שירות לאומי ואז תקים בית". "ואז, או שעשו לי בפרצוף את הסיבוב הזה עם האצבע לרקה, או שאחרי שיצאתי הם אמרו 'ההורים האלה לא מחוברים למציאות'. כל אלה רקדו בחתונה של נריה, חלקם מיררו בבכי".

חתן ידוע מראש

שהם ואחותה ענת טוו את השידוך. שהם פרסמה שהיא מחפשת לביתה בן זוג. היא חיפשה דווקא מישהו עם תסמונת דאון, מתוך מחשבה שתהיה להם שפה פנימית וזה יכול להקל על הקשר. היא ביקשה פרטים ותמונות על כל מועמד וביררה בעדינות עם קרובי המועמדים. "ואז פנה לאחותי מישהו שהיה מדריך במכינה שהחתן למד בה. 'אמרתי לך לפני כמה שנים שכשאחיינית שלך תחפש, יש לי חתן בשבילה', הוא אמר". אחרי בירורים הוא נמצא מתאים.

שהם השקיעה מחשבה רבה בשאלה "איך לקיים את הפגישה באופן שאם מישהו מהצדדים יגיד 'זה לא מתאים לי' לא יקרה כלום". משפחתה של נריה ומשפחת החתן הגיעו להתארח בשבת בחברון, אצל האחות ענת. "מהר מאוד נוצר חיבור. בסוף השבת היא כבר הייתה הנסיכה שלו. שאלנו אותם אם הם רוצים להמשיך להיות בקשר והם אמרו שכן".

שהם מדפדפת באלבום החתונה. זוג נאה ומרשים, היא מאופרת במקצועיות ולבושה בשמלת כלה מחמיאה והוא בחליפה לפי כל הכללים. שום קיצורי דרך ולא חתונת כאילו. להפך, הכי מושקע שרק אפשר, ואפילו זיקוקי דינור שאחד החברים התעקש להביא. הבת הבכורה לקחה על עצמה את ההפקה, ושהם פעלה בתוך המרחב הזה והוסיפה כמה שיכלה ורצתה. בני הזוג עמדו תחת החופה שנתפרה לזכר בן הדוד, גלעד. "החופה הייתה במצפה שמוליק. לפני שהחופה החלה הזמנתי את שמוליק להצטרף אלינו. זה לא הגיוני שהוא לא יהיה נוכח. כל החיים תכננו את החתונה הזאת".

נריה ובעלה גרים בקרוואן מושקע ששוכן מפלס אחד מתחת לפסגת הגבעה. כשריהטה ועיצבה את הבית, הילדים הגדולים שלה טענו שהיא מפנקת את הזוג יותר מדי. "אמרתי להם שאני רוצה שיהיו להם חיים נוחים וטובים, ובאמת כל הזמן יש שם מוזיקה, תענוג". בני הזוג עובדים ומתנהלים עצמאית. נריה היא עובדת מועצה במעון בגינות שומרון. "המסגרת מאוד רוצה שזה יצליח וזה דבר נפלא". עוד מילה טובה אומרת שהם לראש המועצה, שאִפשר לה למצוא את העבודה הזאת לנריה. החתן עובד במכולת בקרני שומרון, אצל שלומי סממה. "הוא היה חבר מאוד טוב של שמוליק והביע נכונות לקלוט אותו. צריך אורך נשימה כדי שהוא יסתגל למקום החדש ויצליח, ויש לו".

על אף שהיא חמות ותיקה מאוד (נריה היא התשיעית במשפחה שנישאת), הפעם היא מוצאת את עצמה סוללת נתיב חדש ביחסי אם וזוג צעיר. "אני מאוד מכבדת אותם, לא מגיעה אליהם בלי להתקשר ולבקש רשות. אני צריכה לדעת איך להיות מעורבת בלי להתערב. אם זה הסוד אצל כל הילדים, אצל נריה זה ממש בגדר אומנות. הם זקוקים לי, אבל אני לא רוצה לתת להם הרגשת נחיתות, אלא לתת להם לחיות חיים שלמים".

לקחת אותם לכאן, אלייך. את מסייעת להם בכל מיני היבטים. לא חשבת להקל על עצמך במקום להעמיס עוד משימה? אין לך את שמוליק ואת מסייעת לשניים במקום לאחת.

"אני לא חושבת שהייתי מסוגלת לתת לנריה ללכת. בתוכנית שלי נריה ובעלה יגורו פה שנים ספורות, ואחרי שיהיה להם בסיס זוגי איתן, הם ילכו לדרכם. אני מניחה שזה יהיה בקרבת אחד האחים".

כשאני מבקשת משהם לתת עצה להורים שמתמודדים עם גידול ילדים מיוחדים, היא אומרת מילה אחת: תקווה. "זה הדגל שאנחנו מניפים. כי הצלחה היא לא משהו אחיד. הצלחה שלי תיחשב ככישלון אצל מישהו אחד, או כמשהו בלתי מושג אצל אדם אחר. אבל תקווה כל אחד צריך, גם אם הדרך מלאה מהמורות, יש לאן להגיע".

[email protected]