'הכוח הפתיע ותוך 2 דקות הכול נגמר'

האלוף במיל' אלמוג, שכמפקד סיירת צנחנים היה ללוחם הראשון שדרך באנטבה, מספר על המבצע מנקודת מבטו וקובע: היחס לאחר - 'אנטבה אזרחי'

שמעון כהן , י"א בתמוז תשע"ז

דורון אלמוג
דורון אלמוג
צילום: פלאש 90



טוען....

האלוף במיל' דורון אלמוג היה מפקד סיירת צנחנים בתקופת מבצע אנטבה, ולמעשה הוא הלוחם הישראלי הראשון שדרך על אדמת אנטבה, ה"ניל ארמסטרונג של המבצע", וביומן ערוץ 7 שוחחנו איתו על המבצע לפרטיו כפי שהוא זוכר אותו מנקודת המבט שלו, וגם על הקשר שהוא חורז בין המבצע ההרואי ההוא לבין פעילותו היומיומית כיו"ר הכפר השיקומי 'עלה נגב נחלת ערן'.

"בתחילת אותו שבוע של סוף יוני 76' נחטף מטוס אייר פראנס. החיילים שלי בסיירת אומרים לי שחייבים לעשות מבצע ולהביא אותם. את זה החיילים אמרו לי. באותו שבוע התאמנו ברמת הגולן. ביום חמישי, יומיים לפני המבצע, הגעתי הביתה בראשון לציון. פתחתי את הדלת ואימא שלי אומרת לי 'אתם נוסעים לאנטבה', כך שבעצם היא האדם הראשון שמודיע לי על כך", אומר אלמוג בחיוך וממשיך בתיאור אותו
פתחתי את הדלת ואימא שלי אומרת לי 'אתם נוסעים לאנטבה', כך שבעצם היא האדם הראשון שמודיע לי על כך
יום: "אמרתי לה על מה את מדברת, והיא אומרת לי 'דורון, אני מכירה את הדברים האלה'. לא היו אז סלולריים והיא מגישה לי דף עם כמה שמות של אנשים ואומר שהתקשו מאגף מבצעים, מהמטכ"ל וכו' וכו'. 'שב ליד הטלפון ותענה להם כי לא תפסו אותך'. אומרים לי שמחר בשש בבוקר תתייצב עם כל היחידה במקום מסוים".

"מיום שישי מתחילות ההכנות בשש בבוקר. קיבלנו פקודה בשמונה. תרגילי מודל ובעשר שינויים בפקודה. ביום שישי בלילה תרגיל מודל גדול עם ארבעה הרקולסים. אנחנו מביימים את כל הקטע היבשתי החל מתנועת ההרקולסים אחד אחרי השני על המסלול. בנינו מודל בסרטי סימון לבנים, פחות או יותר אחד לאחד את המבנה של שדה התעופה באנטבה על האדמה. במהלך אותו יום שישי ההכנות, תדריכים, ציוות כוחות, איפס נשקים וכו'. יש גם מלחמות ביחידה כי נכנסים רק שלושים, למה הוא ולא אני וכו', אבל צריך לחתוך מהר".

"באחת עשרה בלילה ההרקולס הראשון נוחת. אחרי כקילומטר של האצה על המסלול אני קופץ ראשון החוצה, אחרי טלי והלוחמים. עם עוד חמישה אנחנו הולכים למגדל הפיקוח החדש. הוא ממוקם על גבעה ששולטת על כל המסלולים והאזור – זה לא המגדל שממנו נורה יוני – טלי רץ עם שלושה לוחמים לאורך המסלול והם מניחים אור אחד על כל מאה מטרים".
הכוח יורה באוגנדים ומצליח להפתיע בכניסה לטרמינל, הורג את המחבלים ותוך שתי דקות הכול נגמר. יוני נהרג במהלך הריצה מהמרצדס אל הטרמינל לעמדת הפיקוד שלו.

"בהרקולס הראשון הלוחמים שלי, סיירת מטכ"ל הכוח של יוני עם המרצדס ושני הג'יפים. ההרקולס ממשיך עוד שני קילומטר על המסלול עד הקצה המזרחי שלו ושם הוא פותח רמפה אחורית וממנה יוצא הכוח של יוני עם המרצדס והג'יפים שנוסעים לכיוון היעד בטרמינל הישן. יש להם היתקלות עם חוליית חיילים אוגנדים שפותחים באש, דבר שבתחקירים היה לגביו הרבה ביקורת כי הרעיון היה הפתעה. הכוח יורה באוגנדים ומצליח להפתיע בכניסה לטרמינל, הורג את המחבלים ותוך שתי דקות הכול נגמר. יוני נהרג במהלך הריצה מהמרצדס אל הטרמינל לעמדת הפיקוד שלו. הגענו למגדל הפיקוח שלנו אחרי שהכוח של טלי ורדי שמסמן את המסלול חובר אלינו משמאל ויורה בארבעה אוגנדים שנמצאים ליד מגדל. אנחנו סורקים את המגדל. אין אף אחד, וחוזרים לרחבת התדלוק ברחבת הטרמינל החדש".

"צריך להבין, יש אזור חדש ואזור צבאי ישן שבו הוחזקו החטופים. ליד הטרמינל החדש עומדים מטוסים אזרחיים והיה רעיון לתדלק את ארבעת המטוסים שלנו. התדלוק הולך לאט מדי ולכן בחרו באופציית התדלוק בניירובי".

על סדר הכוחות בהרקולסים מספר אלמוג כי בין הראשון לשני היו שבע דקות ואילו מכאן היה פער של דקה בין השני לשלישי ובין השלישי לרביעי. בהרקולס השני היה הכוח בפיקודו של מופז עם שתי שריוניות, הרקולס השלישי עומר בר לב ושתי שריוניות ובהרקולס הרביעי הכוח הרפואי ובו אפרים סנה ורופאים אחרים. ההרקולס הרביעי שנחת אחרון הוא הראשון שהמריא כשבבטנו החטופים והצוות הרפואי שניסה לטפל ביוני

המבצע כולו נמשך 53 דקות על הקרקע ואז טסים המטוסים לתדלוק בניירובי. על ההגעה לארץ הוא מספר כיצד ההרקולס הרביעי מתקבל בשמחה וצהלה בנתב"ג בעוד שלושת ההרקולסים האחרים נחתו בתל נוף בצנעה, ולא, לא הייתה בו תחושת פספוס של תשומת הלב הציבורית באותם רגעים, "הייתה תחושה של הצלחה עצומה, שמחה גדולה שעשינו משהו יוצא דופן. זה מבצע שנכנס לפנתאון של התקופה המודרנית כאחד המבצעים הנועזים, תחושה שלא נכנעים לטרור ועושים כל מה שאפשר כדי לשחרר בני ערובה, ובאותה נשימה אני מזכיר ש-41 שנים אחרי ראש הממשלה הוא בנימין נתניהו, אחיו של יוני, והוא משחרר כאלף מחבלים כדי לשחרר את גלעד שליט כשהוא מוחזק ממש כאן, כמה קילומטרים מאיתנו".

כשנשאל אם הפער בין היחס ההוא לחטופים ולחובת היציאה למבצע לעומת היחס לשליט נובע מהיעדר מודיעין על מיקומו של שליט, מסכים אלמוג ואומר: "ברור. לא יוצאים למבצע כזה ללא מודיעין הכרחי. הרמטכ"ל מוטה גור מאוד חשש כי לא היה מספיק מודיעין. המודיעין המינימאלי המספק ללכת למבצע ניתן על ידי תחקור של החטופים ששוחררו מאנטבה לפריז. עמירם לוין יוצא לפריז ומתחקר אותם ומביא מודיעין הכרחי ליציאה למבצע, מידע על מיקום המחבלים, נהלי שמירה, איפה כל אחד עומד, מי בפנים ומי בחוץ. כל המידע הזה הוא קריטי. אגב, קראתי חלק מעדויות לוחמי מטכ"ל והם חשבו שזו טעות לצאת למבצע ללא מידע מספיק וסיכויי ההצלחה לא גבוהים".

התובנה הגדולה שיוצאת ממבצע הרואי שכזה ולא רק ממבצע זה הוא ש"מדינת ישראל תעשה הכול כדי להחזיר הביתה יהודים שמוחזקים בידי אויב. זה עניין מאוד חשוב, התחושה של כל יהודי שמאחוריו המדינה היהודית היחידה בעולם עם צבא חזק מאוד". בהקשר זה הוא מזכיר מבצעים בהם הוא עצמו היה שותף כדוגמת חילוצם של יהודי אתיופיה מסודן עשר שנים לפני מבצע משה ומבצע נוסף ועלום שהתרחש שלוש שנים לפני נפילת רון ארד כאשר "מפקד טייסת, סגן אלוף שנורה מהקרקע, נפגע מטוסו מירי. הוא נטש ליד בירות ונתפס על ידי ארגון אמאל. קיבלתי פקודה להביא אותו. הוא נטש בשתיים בצהריים ובשמונה בערב הוא חזר לשטחנו אחרי שיצאתי עם כוח קטן, חברנו לכוח של המוסד, הגענו למערב ביירות, ניהלנו מו"מ והוצאנו אותו חי ושלם ולמחרת בבוקר הוא יצא שוב לתקיפה נוספת".

קשר ישיר מוצא האלוף במיל' אלמוג בין המבצע ההוא לפעילותו כיום 'ב'עלה נגב', פעילות אותה הוא מכנה 'אנטבה אזרחי'. "אנטבה אזרחי. יש בני ערובה מול קנה אזרחי ויש שנולדו פגועים והם בני ערובה בחברה והם שנתונים להגנתנו ולחמלתנו וככל שנעשה יותר עבורם נהיה יותר ראויים לתואר בני אנוש".

על יחסה של המדינה לאותם בני ערובה אזרחיים הוא אומר: "המדינה תומכת ושותפה לנו. מדובר במיזם משותף. אמנם אני ועמותת 'עלה' תכננו, יזמנו והבאנו את הכסף, אבל המדינה שותפה בהקמה ובפיתוח בחמישים אחוז ובשבע החלטות ממשלה ובעידוד יזמות. מדינה חזקה היא מדינה עם רוח עם חזקה, שיש אנשים שמוכנים לעשות בשדה הקרב ובחיים האזרחיים, נותנים את עצמם כדי להביא את החבורה שאיתם להישגים".

אלמוג אינו נכנע לאווירת ההלקאה העצמית של ישראלים לא מעטים ואומר כי בישראל של הדור האחרון "היחס לאחר השתנה, מדינת ישראל התקדמה ועשתה כברת דרך גדולה, אבל האם הגענו למחוזות שאנחנו יכולים לומר שאנו בימי המשיח? לא. יש עדיין דעות קדומות ואיים של רוע והתעמרות בחלש. בוודאי שצריך לעשות יותר".