אני לא אוהב את הים. זאת אומרת אני כן אוהב אותו, אבל בחורף – כשהטמפרטורות נמוכות והגלים גבוהים, ואף ילד לא מבקש ממני לקחת אותו לחוויה בלתי נשכחת של חום + חול + לחות + מדוזות = אבא עם אוקיינוס של התמוטטות עצבים.
בריכה זה כבר סיפור אחר. בריכה היא אירוע תרבותי של מים צלולים ושקט נפשי, בתנאי שאשתי לוקחת לשם את הילדים ואני נשאר בבית. הבעיה היא שאנחנו לא שוחים מעורב (בקושי חזה אני יודע, אז כל שכן סגנונות מעורבים), מה שאומר שאשתי, בצער רב, מוותרת למעני על התענוג של יציאה עם הבנים שלנו לאגן מלא כלור ונוזלים אחרים שלא יפה להזכיר כאן, בזמן שהיא נאלצת להישאר לבד בבית, רק היא והמזגן.
בעיר שלנו אין ים, ברוך השם, אבל יש שתי בריכות נפרדות. אני מתכוון, נפרדות זו מזו. האחת היא בריכה מקורה ושקטה, מלאת הדר ומלתחות מצוחצחות, שבה אסור לעשות את הדברים הבאים: לרוץ, לקפוץ, לדבר, לצעוק, לשתות, לאכול, לשחק בכדור, לשחק בלי כדור, לעשות מרוץ שליחים, לשחק "הקדרים באים", לצלול בעיניים פקוחות, לצלול בעיניים עצומות, להניף את הידיים ולשכשך את הרגליים. הדברים המותרים, לפי סדר א"ב, הם: לשחות. בתנאי שלא משפריצים. ולא מרעישים. ולא מוציאים את הראש מהמים. לבריכה הזאת אנחנו כמובן לא הולכים, כי בשביל לשחות אנחנו לא צריכים בריכה, אנחנו יכולים לסחוט בבית. סמרטוטים, אני מתכוון.
לשם כך, למרבה השמחה, יש את הבריכה השנייה. מדובר בבריכה פתוחה לעין כול, בעיקר לעין השמש, עם מלתחות שנראות בדיוק כמו הבריכה, כלומר גם הן מוצפות מים ועוד כמה דברים שלא יפה להזכיר כאן. בבריכה הזאת, העממית, מותר לעשות הכול. וכשאני אומר הכול, אני מתכוון הכול: לרוץ, לצעוק, לקפוץ, לשרוץ, להעיף לתוך המים אחים, חברים וסתם אנשים שאתם לא מכירים, להזיע, להפריע, להטביע, להפקיע (מחירים), להשמיע (שירים של סטטיק ובן אל במערכת הגברה שנלקחה מההופעה של בריטני ספירס בפארק הירקון), לעשן (כל מיני) ולשתות (עוד יותר כל מיני). דבר אחד אסור: להתלונן. אסור להעיר למציל שהחוק אוסר לעשן במקומות ציבוריים, כי הוא עסוק בלהתעלם מכל מה שקורה סביבו ואין לו זמן לשטויות. במיוחד אסור לבקש מהחבר'ה לכבות את הנרגילות ולהחליש את המוזיקה, כי המציל עסוק בלהתעלם ולכן לא יראה אותך כשהחבר'ה יזרקו אותך למים.
הילדים מעדיפים כמובן את הבריכה השנייה, שבה אפשר להשתולל ולצפות בהנאה בנערים קלי דעת וכבדי משקל שקופצים משפת הבריכה ישר על הראש של אבא. אני, בגלל האופי השמרני שלי, קצת פחות אוהב את זה. את הכלור והזה שלא יפה להזכיר פה אני עוד איכשהו מוכן לסבול, אבל בשביל רעש ובלגן אני לא צריך ללכת לבריכה ולשלם ים של כסף. יש לי את השכנים מלמטה שעושים קריוקי, בחינם ובלי סירחון של קרם הגנה.
אשתי אומרת שחבל, כי אני מאכזב את הילדים ומפסיד איתם זמן איכות משותף. מאוד קשה לה עם זה שהיא נחה בשקט בבית בעת שאנחנו נהנים עם סטטיק ובן אל ושאר עם ישראל בפול ווליום, אבל, כמו שהיא אומרת, ההלכה מחייבת (וממלמלת בשקט: ברוך שעשני אישה).
גם אני חושב שההלכה מחייבת, ולכן הודעתי לילדים שהחל מי"ז בתמוז אין מה לדבר על ים, בריכה או כל דבר שקשור במים, יבשה או יציאה מהבית. אני יודע שיש הרבה פוסקים שמקלים בזה עד ראש חודש אב, אבל אני בעניינים האלה מחמיר. אני לא הולך לבריכה ולים בשלושת השבועות, בספירת העומר, בין שבועות לי"ז בתמוז, בין תשעה באב לראש השנה, בין כסה לעשור, בין קודש לחול, בין אור לחושך ובין ישראל לעמים. לא חייבים בריכה. לכלוך יש לנו גם באמבטיה.
צמרמורת
מילים שאסור להגיד לידי בקיץ: ים, בריכה, קיץ, חם, שמש, תנור, יובש, לחות, מרק, תה, הביל, מהביל, פוך, מעיל, לוהט, רותח, דביק, מאודה, צמר, גרביים, נעליים, זיעה בעיניים, עומס, עלייה בטמפרטורות, אין מים קרים, יש מישהו במקלחת, נגמר הדאודורנט, איזה קור פה, אולי נכבה את המזגן?
שוויון זכויות
כולם מדברים על זכותם של הרפורמים להתפלל ברחבת הכותל, ואף אחד לא מדבר על זה שליהודים אסור להתפלל בהר הבית. לכל יהודי, אף תפילה, בשום מצב. טוב, במוסלמים אסור לפגוע.
מלחמת יחסי ציבור
הרבה תגובות קיבלתי אחרי שכתבתי כאן על מלחמת לבנון הראשונה, שהחלה כ"מבצע שלום הגליל" ובימים אלה מלאו לה 35 שנה. תגובה מעניינת במיוחד שלח אורן פטוקה, שמגדיר את עצמו כ"נציג פורום רצועת הביטחון, מלחמה ללא שם".
ביוני 1985, אחרי שלוש שנות לחימה, נסוג צה"ל מרוב שטחי לבנון ונשאר ברצועה של כמה קילומטרים בדרום לבנון כדי לחצוץ בין ארגוני המחבלים ליישובי הגליל. דור שלם של חיילים, ואני ביניהם, זוכר את רצועת הביטחון כשרשרת של מוצבים מבוצרים, שיירות ממוגנות, פתיחות צירים, מארבים ליליים ולוחמה מורטת עצבים נגד חיזבאללה. עד שבל"ג בעומר תש"ס, 23 במאי 2000, ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק הסיג את צה"ל נסיגה חפוזה, מוטט את צד"ל (צבא דרום לבנון, בעל הברית של צה"ל) וסיים נוכחות של 18 שנה בלבנון. אחר כך היו שוב קטיושות, וחדירות, וחטיפות חיילים, וב‑2006 צה"ל נאלץ לחזור ללבנון לעוד סיבוב של מלחמה.
"פורום רצועת הביטחון" דורש שהמדינה תכיר בשנים שבהן צה"ל שהה ברצועת הביטחון (1985‑2000) כמלחמה לכל דבר, כולל הענקת אותות לחימה. על פי נתונים לא רשמיים, בין 1982 ל‑2000 נהרגו בלבנון 1,216 חיילים ישראלים, מתוכם 654 בשלוש השנים של המלחמה הרשמית ו‑562 ב‑15 שנות הלוחמה ברצועת הביטחון (לא כולל 73 החיילים שנהרגו באסון המסוקים בכ"ח בשבט תשנ"ז, 4 בפברואר 97'). כ‑3,750 חיילים נפצעו, מתוכם 1,130 נפגעי פוסט-טראומה (ועוד רבים שמשרד הביטחון לא הכיר בהם). הפורום טוען שאם מבצע קדש (1956), מלחמת ההתשה (1969‑1970) ומלחמת לבנון השנייה (2006) הוכרו כמלחמות לכל דבר, אין סיבה לקפח את לוחמי רצועת הביטחון בלבנון. מנגד טוען משרד הביטחון שמלחמה היא פעולה רחבת היקף ומוגדרת בזמן, ולכן התקופה שבה צה"ל שהה ברצועת הביטחון אינה מלחמה אלא משימת ביטחון שוטף מתמשכת להגנת גבולה הצפוני של המדינה.
מה שהכי הדהים אותי הוא מכתב של ראש מדור הדרכה בצה"ל, רס"ן גיא אביעד, מחודש פברואר השנה, בתשובה לשאילתא שהגיש ח"כ חיליק בר (המחנה הציוני). רב סרן אביעד כותב שמלחמת ההתשה ומלחמת לבנון השנייה הוכרו כמלחמות בעקבות לחץ ציבורי (מלחמת ההתשה זכתה להכרה רק בשנת 2003), בעוד ש"ההתבוססות בבוץ הלבנוני לא זכתה ליחסי ציבור טובים".
מה שמוכיח, שוב, שבסופו של דבר הכול עניין של לחץ, אינטרסים ויחסי ציבור. כל השאר רק רעשי רקע.
לתגובות: [email protected]