להיות רגישים לנורמות
להיות רגישים לנורמותצילום: שאטרסטוק

במושב גמזו שבו גדלו ילדינו יש מכולת קטנטנה שתמיד הזכירה לי סיפורים מתקופת החפץ חיים ובעלי המכולות בעיירה ראדין. המכולת הייתה פתוחה בשעות הבוקר, ולעת ערב לזמן מועט. בעל המכולת היה רושם במחברת מה קנו, ובסוף החודש הקונים היו משלמים.

הילדים שלנו לא הורשו לקנות (כלומר, לרשום) במכולת בלי ידיעת אחד ההורים. בתקופה מסוימת שמתי לב שאחד הילדים לא עומד בפיתוי וקונה מדי יום ממתקים במכולת – בלא ידיעתי כמובן.

דיברתי איתו על כך, אבל זה עזר ליום-יומיים, ושוב חזר על עצמו. אמרתי לו שאם זה יימשך איאלץ לסכם עם בעל המכולת שידרוש ממנו פתק מאימא לפני שהוא מוכר לו. הייתי בטוחה שדבריי יגרמו לו מבוכה והוא בוודאי יפסיק עם המנהג הזה. הוא הפתיע אותי והגיב בכנות: "אימא, אני ממש מבקש שתעשי את זה. ככה אני בטוח שאצליח לעמוד בפיתוי ולא אקנה בלי ידיעתך".

שמחתי והבהרתי לו שאני לא ממהרת לעשות זאת. "אני סומכת עליך", אמרתי, "גם אם תמעד ומדי פעם תקנה, אני יודעת שאתה ילד טוב ונבון ובסופו של דבר תתגבר".

גם אצלנו

אגב, כרגיל, בכל הרגל לא נכון, אנחנו רגילים ללכת רחוק ולדון בצרכים של הילדים, בעוד שהם באמת רק קצה הקרחון. ההתמכרות לקנייה שאינה נצרכת באמת נמצאת אצלנו, המבוגרים. לפעמים זה נובע מצורך בפיצוי רגשי, מרצון להרגיש שיש לי – למרות שאפשר לתרגם את הרצון הזה לפעולות אחרות ויקרות פחות. זה לא הנושא כאן, אבל חשוב שנדע שהילד הזה נמצא גם בנו.

אני כן בעד להכניס את הילדים (במידה שקולה) לערוץ הקניות הביתי – לשתף אותם בלבטים מה לקנות, מה נצרך, מה כדאי ומה יכול להיות סתם בזבוז. אבל כל זה מתוך מבט משתף ולא בסיסמאות כמו "אין לנו כסף". בשום אופן ילד לא צריך לשמוע את המשפט המפחיד הזה. הוא תופס אותו בצורה דיכוטומית, ומבחינתו מחר אין חלב במקרר כי "אין לנו כסף"...

בסופו של דבר, דווקא ילד שמרגיש בטוח משתף פעולה עם היכולת הכלכלית של הבית, ובגיל העשרה לא ידרוש מהוריו לקנות לו כל חג נעליים מהמותג הכי מוביל בשוק.

דבר נוסף וחשוב: על אף הרצון לחסוך או לא לתת לילד להתרגל לנהנתנות יתר, ההורים צריכים להיות רגישים לנורמות המקובלות בדור של ילדיהם ולא לנסות לעשות העתק-הדבק מהתקופה שבה הם היו ילדים. "תשמח", שמעתי אימא אומרת לבנה, "כי לי אפילו חצי מזה לא היה". זה לא מעודד, זה רק מעצים את הפערים. וכפי שהמשפט הישן "תאכל, בשואה גם את זה היו אוכלים" עבר זמנו בדור השלישי למלחמה, גם הניסיון להשוות את הצרכים של היום לצרכינו כילדים, יגדיל את הפערים.

הרי בינינו, הריהוט שלנו, ההורים, לא באמת תואם את הריהוט של בית הסבא והסבתא, בזה כן התקדמנו. עלינו להיות עם הילד בחוויה הנוכחית של בני דורו, וגם אם אנחנו חושבים שרצונותיו הם מותרות, מוטלת עלינו החובה להתאים את נימוקינו למאה ה‑21 ולא להתרפק על מה קנו או לא קנו לנו כילדים.

לסיכום: ראשית, על ההורה לגבש לעצמו מה הוא מרשה ומה לא. לאחר מכן הוא צריך להיכנס למצב של הקשבה וכבוד לרצון של הילד, וגם אם זה "ממש לא נראה לי", חשוב מאוד להגיע לדיאלוג ברור ונקי מנוסטלגיה.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי