שפה אחרת של רומנטיקה. אילוסטרציה
שפה אחרת של רומנטיקה. אילוסטרציהצילום: נתי שוחט, פלאש 90

סיפור האהבה הזה עדיין לא סופר. ולא רק מהסיבה שזהו סיפור של אהבה עמוקה ויוקדת שאינו נזקק לשמץ של מחווה גופנית כתובה, אלא שעל אהבה מהסוג הזה אף אחד לא חשב, לא רצה או לא יכול היה עדיין לכתוב.

זהו סיפור אהבתם של הזוגות בני התורה, או בלשון העממית: זוגות האברכים. שם אין צורך בהצעות נישואין מפוצצות, במתנות יקרות ערך או בהצהרות על שלטי ענק. ככל שזה יישמע קיטשי לאדם מבחוץ, הרי למי שחי אותם פני הדברים הם באמת כך: הרומנטיקה שלהם, שמטבע הדברים נאלצת להסתפק בתקציב פחות ממינימלי, בוהקת באור הדלקת הנרות יחד בליל שבת, פורחת ועולה מתוך ניגון הגמרא של הבעל שלומד בסלון אחרי ארוחת הערב, ומשתקפת בעיניה הכמהות של האברכית הצעירה, שצופה מעזרת הנשים על בעלה המתפלל בגבו אליה בבית המדרש.

חסד עשתה הרבנית מיכל פלהיימר, שגילתה לעולם סוף סוף טפח מאותו עולם נסתר ולא פופולרי של בני התורה, ובעיקר נשותיהם. 'אותה אבקש' (הוצאת 'דברי שיר') היא יצירה ראשונה מסוגה בעולם הספרות הדתית-לאומית. במדדים ספרותיים-מקצועיים, אמנם, צריך לומר שיש עדיין כברת דרך שצריכה להיעשות כדי להפוך את הספר לעמוק ושלם יותר, כמו להיזהר מנפילה לבורות הנאיביות והאידיליה המוגזמת לעיתים. אבל לאמיתו של דבר, לא זה הסיפור כאן.

פלהיימר, רעייתו של ר"מ בישיבת ההסדר במעלה אדומים שחוותה את המסלול על בשרה, מבקשת להודיע לעולם: יש נשים גיבורות, אמיצות ומובילות. הן לא זוכות לשמץ מהפופולריות של נשות הקצינים, אין להן את היוקרה שהיא נחלתן של נשות הקריירה והן לא מתויגות כפורצות דרך כמו חברות הקבוצות הפמיניסטיות. הן עושות מדי יום בחירה לא פשוטה מתוך אהבה גמורה, שלא על מנת לקבל פרס, הכרה או הערכה. בשפה שלהן קוראים לזה "לשמה".

פלהיימר מגוללת את סיפורם של טל ועמיחי בשנת נישואיהם הראשונה עד ללידת הילד הראשון. השנה המיוחדת הזאת מביאה עמה עליות ומורדות, התמודדויות ושאלות מהותיות ביחס לבחירה בחיי התורה, בעיקר מצידה של טל, שגדלה בבית דתי-לאומי ממוצע, שאינו תומך כלל ב"בטלנות" של הבעל ש"סתם יושב ולומד" במקום ללמוד מקצוע מכניס. טל נאלצת להתמודד מחד עם התנגדותה של אמה כמעט לכל צעד שלה, כולל כיסוי הראש במטפחת, ומאידך עם ספקות שמתעוררים בה מול עצמה: הקושי עם נוכחותו המועטה של עמיחי בבית, התקציב הדחוק שאיתו עליה לנהל את חייה בדירת מחסן ועוד.

גם בלבו של עמיחי, הבחור שנפשו חשקה בתורה בשלמות, נבעים לפעמים סדקים: חבר שמטיף לו מוסר על כך שאינו מפרנס את אשתו, חמותו שאינה מסתירה את דחייתה מאורח חייו, והתלבטויות בשאלה מתי לבטל תורה ומתי לא לטובת האישה והבית. את כל אלו מלווה פלהיימר במילים רגישות, עדינות ועמוקות, באמצעות דו-שיח גלוי לב בין השניים, המשובץ לא מעט בציטוטים רלוונטיים מהרב קוק וספרים נוספים שמעניקים רובד נוסף לקריאה.

פלהיימר כבר קיבלה לא מעט תגובות נרגשות לספרה מקוראות שהזדהו וחשו שלראשונה מישהו מרים את המסך מעל חייהן, ורק העובדה הזאת העניקה להן זריקת מרץ להמשיך בדרך. בנימה אישית, כקוראת שזוכה גם היא להימנות על הקהל הנשי הזה, אני מודה ומתוודה שלבד מחוויית ההזדהות עם הספר, לא מעט פרקים בו העלו בי גם הרהורים של חשבון נפש. אבל דומה שאולי גם זו מטרתו: להביא את הציבור כולו לחשבון נפש ביחסו אל עולם התורה ובעיקר אל נושאיו, ואולי לעדכן מחדש את סולם הערכים והיוקרה הציבוריים של מגזר חובשי הכיפות.