נישא לבבנו אל כפיים
נישא לבבנו אל כפייםצילום: שאטרסטוק

מצרים וירושלים הן שתי מילים הפוכות. שהרי "מעולם לא אמר אדם צר לי המקום בירושלים"!

לא היה מקום שנמתח כמו ירושלים במועדיה. היא אכלסה מיליונים, אז איך פתאום היא הפכה צרה, ירושלים? "שוש תשיש ותגל העקרה בקיבוץ בניה..." יש מצב שלאימא אין מקום לכולם?! כן.

כשהיה לאימא בית, כמה התחננה: רק בואו ילדים! הישארו עוד יום! תתכרבלו זה לצד זה במזרנים על הרצפה, יש אוכל לכולם... אבל עכשיו, אימא הומלסית. אין לה בית, וכשאתם באים אליה היא מתביישת כל כך.

ימי בין המיצרים מעיקים עלינו כל כך, מפני שיש שלב בחיים שאף בת לא מוכנה לקראתו מספיק: פתאום את צריכה לטפל באימא, ואף אחת לא רוצה לראות איך אימא, שהייתה מלכה, הופכת פתאום להיות רחל המבכה. אף אחת לא רוצה לראות את בעלת הארמון הופכת הומלסית.

"אם אב אני, איה כבודי?" שואל הקב"ה "אב ואם הקלו בך", מטיחה בנו מגילת איכה. ואיך נסביר לאבא שגם אנחנו ילדות קטנות, זקוקות למקום אצל אימא "כאיש אשר אמו תנחמנו"?

אז מי רוצה תשעה באב? אף אחת. רוצות אימא כול יכולה! וכאן מגיע הגילוי המופלא של הימים האלה: לכאורה יש כאן אב ואם שזקוקים לך. למעשה, רק כשאת דואגת לעברך, לאבא ולאימא, יהיה לך ולילדייך מקום שתוכלו לשוב אליו.

הנביא מכנה את כל הבורחות מהצער הזה "ביכרה קלה, משרכת דרכיה", כמו זו שרצה קדימה והשרוכים בנעליה - פתוחים! היא תיפול, וזו רק שאלה של זמן, מפני שהיא לא קשורה. רק כשתבכי על צערם של אבא ואימא, תמצאי את המוצא לצערך שלך. איך אני יודעת? מפני שלהפתעתי, השאלה שאני שומעת בתכיפות הגדולה ביותר מפי נשים היא לא "ימימה, מתי זה יקרה?" (שאלה לגבי העתיד), כי אם "ימימה, למה זה לא קורה?" (שאלה שמחפשת סיבתיות בעבר!).

ורק לרבי מפיאסצנא יש תרופה מופלאה לחסידיו, שהיו חולים בגופם ובנפשם מאימי השואה: כל זמן שתחשבו, הוא אומר להם, שעובר עליכם רע מפני שאתם רעים, לא תוכלו לעמוד בסבל. רק כשתבינו שצער ארוך כל כך וחסר פשר חייב להיות קשור לצער גדול בהרבה, צערם של אבא ואימא, הקב"ה ושכינתיה, רק כך תוכלו לקום אל יום נוסף ולצפות לישועה. הוא שר לחסידיו את השורות שבפיוט "הושענא" לחג הסוכות "הושע נא, מרוטת לחי, נתונה למכים, סובלת ס ב ל ך"! ואומר: "ורק מפני שיודעים ישראל שאת סבלו הם סובלים, יוכלו להתחזק מעט".

הרעיון כאן עמוק מאוד מאוד: בכל שנה, בקריאת מדרשי איכה שבהם ה' בוכה על החורבן, כמעט שאי אפשר שלא לכעוס: והרי הוא שהחריב את ביתנו, אז למה אני מצווה לבכות על צערו? ושאלה שאני נשאלת שוב ושוב: מי זו השכינה הבוכייה הזאת שאני אמורה להזדהות איתה?!

הקב"ה ידע, שיבוא יום שבנות ישראל יהיו עייפות מכדי להתפלל על צערן וכאבן. אין אסיר מתיר עצמו מבית האסורים. אין לך כוח לחשוב עוד ואסור לך לחשוב כשאת כל כך עייפה. מה תעשי? צאי לטיול לאור זריחה, רחוקה מהבית, והתפללי עליו, על הבית הרחוק הזה, על אבא ואימא שנמצאים בבית אבות ואיה כבודם? תתפלאי לראות, איך פתאום, בעבורם, תתמלאי בכוחות לא לך!

כך הנדס הקב"ה אישה: "מאיש לוקחה", היא לעולם תהיה קשורה למקום שממנו באה, ורק בכוחה זה היא תוכל להתמודד עם היותה "אם כל חי". רק ההבנה שהיא חלק ממסע ענקי, תעביר אותה מהעבר אל העובר שברחמה.

"נישא לבבנו אל כפיים, אל א‑ל בשמים" מסיימת מגילת איכה, ומצווה עלינו לשאת בכפות ידינו הקטנות את לבנו השבור מנחה לאימא ואבא ולומר להם: אם זה בעבורכם, אם זה עברכם, אני מבינה שאוכל לעבור זאת.

תסחבי נשמה, מפני שזה בכלל לא המסע שלך, גם לא המשא שלך. את לא הנושא, את נושאת עלייך אם ישישה. את עכשיו רבי טרפון שאמו לא ידעה לצעוד והוא מתכופף, מניח את כפות ידיו והיא פוסעת עליהן.

וכשתביאי את אימא הביתה, הושיבי אותה על כורסת המלכה העתיקה שלה, ושוב צאי החוצה. עכשיו, תדפקי בדלת וכמו פעם היא תפתח לך, כזו מלכה, ותרוצי אליה, מאובקת ממסעך המפרך, תחלצי נעליים על השטיח הרך ותבכי כל כך...

אז עד מתי? עוד מעט. ילד ירוץ אלייך, יחבק אותך.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי