סוף המיתוס
סוף המיתוסצילום: מתוך כריכת הספר

בספר חדש 'דיר יאסין סוף המיתוס' בוחן הפרופ' אליעזר טאובר, ראש המכון לחקר המחתרות באוניברסיטת בר אילן ולשעבר דקאן הפקולטה למדעי היהדות באוניברסיטה, את אירועי אותו יום באפריל 48' בו הותקף הכפר דיר יאסין בידי לוחמי מחתרות הלח"י והאצ"ל, ומגלה צעד אחר צעד את מקורו של המיתוס לפיו טבח בוצע בתושבי הכפר.

כבר בראשית השיחה עמו מגלה פרופ' טאובר את שורת הסיכום של ספרו: "בגדול לא היה טבח בדיר יאסין". באשר לעבודה שהובילה אותו למסקנה זו מציין הפרופסור כי לנוכח העובדה שהסכסוך הישראלי ערבי נקרא כך הרי שלא ניתן להגיע למסקנות אמתיות באשר לסוגיות הנוגעות לסכסוך הזה מבלי לבדוק היטב את טענות שני הצדדים. כל זאת בניגוד לכותבים קודמים שבחנו את פרשת דיר יאסין תוך בדיקת צד אחד של המעורבים באירוע.

לדבריו כותבים יהודים הסתמכו על מקורות יהודיים בלבד על מנת להגיע למסקנותיהם, בעוד הכותבים הערביים נהגו את ההיפך. לעומת זאת, לכתיבת ספרו המדובר נהג הוא עצמו אחרת ופנה למקורות היהודיים והערביים, לעדויותיהם של לוחמי האצ"ל והלח"י ומנגד לעדויותיהם של המגינים הערבים, ובאופן לא מפתיע, הוא אומר, עדויותיהם של אלה ואלה נשמעות דומות מאוד ומביאות לאותה מסקנה – טבח לא היה שם.

למלאכת איסוף הנתונים יצא פרופ' טאובר כשזו כוללת איתור מסמכים והקלטת ראיונות שקיימו הצדדים לאורך השנים, כמו גם ראיונות של אחדים מהמעורבים בפרשה ההיא שעודם חיים בינינו.

לדבריו מראיונות עם פליטים פלשתינים עולה תמונה מדהימה המוכיחה את שלילתו של טבח שיוחס ללוחמי המחתרות על ידי גורמים אינטרסנטיים שלא נכחו כלל ועיקר באירוע עצמו אלא הגיעו אליו מאוחר יותר.

מספר פרופ' טאובר כי בראשית עבודתו יצא למשימה שנחשבה בעיני רבים לבלתי אפשרית – לאתר כל אחד ואחד מהערבים שנכחו באירוע או שמתו במהלכו, להכיר אותם בשמותיהם ולא להתייחס אליהם כ'ערימת ערבים', להכיר את נסיבות מותו של כל אחד, לתחקר את הנסיבות הללו ולהגיע להשלמת הפסיפס של התמונה הכוללת. "כשמבינים איך כל אחד מת ניתן להבין מה היה שם", הוא אומר וקובע כי ההיסטוריונים שהפיצו מאוחר יותר את שמועות הטבח "לא ידעו כלל מה היה בדיר יאסין".

בהקשר זה הוא מציין את התיאור בעיתון 'הארץ' ולפיו מדובר היה בכמה כפריים שלא יכלו להגן על עצמם. "הם לא יודעים כלום על הכפר כי התבססו על מקורות שלא נכחו שם", הוא קובע ומתאר את המציאות שבה "הכפר היה מבוצר. יש רשימת עמדות השמירה וכו'. משלחת מהכפר יצאה למצרים להביא נשק. נשק הגיע חמישה ימים לפני ההתקפה, בטיימינג מקרי לחלוטין. המודיעין המצרי עצר אותם כי קנו בשוק השחור את הנשק", הוא מספר ומציין כי "אם הנשק לא היה מגיע לכפר כולם היו בורחים ולא רק 70 אחוזים מהם", אך בפועל כאמור הנשק המצרי הגיע חמישה ימים לפני ההתקפה ואנשי המקום עשו בו שימוש.

ממשיך פרופ' טאובר ומציג מספר דוגמאות המלמדים על רמת התחקור שביצע בפרשה. בין השאר הוא מספר על רגע אחד בו דפקו אנשי האצ"ל על דלת בית בו היו אישה וחמישה גברים שהאחד מהם אוחז ברובה. האישה יצאה החוצה והיא זו ששרדה וסיפרה על האירוע. לאחר מכן יוצא הגבר עם הרובה וכשהלוחמים מזהים את הרובה הם משליכים רימון והחמישה נהרגים. פרופ' טאובר סבור מתוך היכרות עם המנטאליות הערבית שהגבר עם הרובה יצא כדי להיכנע אך הבחירה לצאת עם רובה במקום להשליך אותו הטעתה את אנשי האצ"ל. המשמעות היא לכאורה שברגעים אלו לא היה באמת סיכון של ממש ללוחמי האצ"ל, אך בשעת מעשה לא ניתן היה לדעת זאת. לנגד עיניהם נראתה קבוצת גברים עם נשק ותגובתם הייתה בהתאם.

"אם יהיה מי שיגדיר זאת כטבח אין לי מה להגיד לו. אני מציג את הנתונים ומגיע למסקנות שלי", אומר טאובר ומוסיף: "באותם ימים היה מקובל מאוד נוהל שכן. הלוחמים הקיפו פצוע בנשים כדי שלא יירו בהם, אבל הצלפים הערבים המשיכו לירות ופגעו בנשים. אין לי ויכוח על קודים אתיים. הספר שלי אינו ספר אתי אלא ספר שעוסק באמת ההיסטורית".

ועם זאת, איך נולד וצמח סיפור הטבח? פרופ' טאובר משיב: "סיפור הטבח צמח משני אלמנטים. היה מקרה אחד – שאנשי האצל דיווחו עליו ובו קבוצת ערבים יצאה מבית ונכנעה אבל היה שם לוחם אצ"ל שירה בהם במקלע. זה המקרה החריג היחיד. הסיפור הזה קורה בפס התחתון של בתי הכפר. כשקורה אירוע בשורה התחתונה כל הערבים שבשורות העליונות יכולים לראות אותו, ואכן, כולם ממוקדים בדיווחים שלהם באותה משפחה. מאוחר יותר כתב זר מראיין את אחת מבנות המשפחה שנפצעה והיא מספרת על ירי על משפחה".

מוסיף טאובר ומתאר את השתלשלות לידתו של המיתוס מהצד הערבי שלו: "חוסיין אל-ח'לאדי, המזכיר העליון של הועד הערבי בירושלים שהוא האישיות הפוליטית הבכירה בירושלים, ושוקל איך לגייס את העולם הערבי למאבק שלערבים המקומיים אין בו סיכוי. ראייתו מפוקחת, ואז הוא אומר לעוזר שלו, חזאם נוסייבה, שצריך לעשות תעמולה כי אנחנו לא מעניינים את מדינות ערב. אנחנו צריכים לספר את דיר יאסין לא מה שקרה באמת אלא להגזים. את זה אנחנו יודעים מפיו של חזאם נוסייבה עצמו כפי שנאמרו בראיונות ואיתרתי בארכיונים של ראיונות. ואז הם מתחילים לספר שנהרגו 254 אנשים ושנאנסו, ובעיית האונס היא זו שהפחידה את הפלשתינים יותר מההרג, וכך הוא הופך את הסיפור לבעל תפוצה עולמית וכפי שהערבים אומרים שמי שגרם לקטסטרופה הוא חוסיין אל ח'לאדי, ואני אומר בספר שהוא רצה למנוע קטסטרופה וגרם לקטסטרופה. יכול להיות שמבחינת ההיגיון הוא עשה את המעשה ההגיוני אבל העניין השתבש וזה היה לגורם מספר אחת לבריחת הערבים מהארץ. כך נוצר המיתוס", אומר טאובר המציין כי עוזרו של אל-ח'לאדי היה אחראי על השידור הרדיופוני הערבי מירושלים, כך שאת הסיפור המוגזם שהוחלט להפיץ יכול היה לשדר מיידית ללא צנזורה בריטית. "תוך דקות הסיפור רץ בכל ארץ ישראל על כל המשמעויות שלו".

ואיך נולד המיתוס בזווית הישראלית שלו, הזווית של היסטוריונים כדוגמת מאיר פעיל ואחרים? "באים אנשים כמו מאיר פעיל, שבניגוד למה שהוא טען הוא לא היה בכפר. הוא מגיע רק בשעה ארבע, שעה וחצי אחרי שהקרב מסתיים כמו שהוא מעיד בעצמו בדו"ח שהוא לא חשב שייחשף לציבור, וכמו שמעיד הצלם שלו, שרגא פלד, שהגיע רק אחר כך, וכך גם יחזקאל רבי ומרדכי גיחון שהיה הראשון שהגיע ומספר שהוא הגיע חצי שעה אחר כך. הם הגיעו אחרי האירוע והמראות אכן היו קשים. אנשי הלח"י והאצ"ל ניסו להיפטר מהגוויות על ידי שריפתם. הסירחון היה גדול".

אחת הטענות היא על שריפת ערבי קשור לעץ, ופרופ' טאובר מבהיר כי המחשבה ששרפו ערבי חי נובעת מכך ש"הם לא יודעים מה היה בכפר". לעומת זאת, הוא עצמו, לנוכח התחקיר המדוקדק שביצע יודע גם מה שמו של אותו ערבי וגם כיצד הוא הגיע אל העץ. מדובר בעבדאללה עאבד אל מאג'יד סאמור שהיה לוחם וניסה לברוח דרך המשאיות של הנשים והילדים ובאותה שעה זיהו אותו וירו בו ואת הגווייה קשרו לעץ כדי לשרוף אותה, "ולא ששרפו ערבי חי".

על האינטרס שהוביל להפצת המיתוס בציבור היהודי, אומר ומסביר פרופ' טאובר: "גיחון, שצריך לקרוא את הדו"ח שלו במקורו, שכלל הערה שהמבצע גרר אהדה רבה לפורשים וצריך לייצר תעמולה שתתאר אותו ככישלון צבאי ומוסרי. מאוחר יותר ההערות הללו הושמטו. מאיר פעיל מגיע שעה וחצי אחרי הקרב והוא מספר בדו"ח המקורי שלו שהוא ראה גוויות שלהשערתו הם מתו בפוגרום. כלומר הוא לא ראה אלא רק משער מה היה. כיוון שהוא עמד בראש יחידה שפעלה נגד האצ"ל והלח"י אז הוא מתאר שכאילו הוא ראה ירי במו עיניו וראה איך יורים באנשים במחצבה וטוען שיש צילומים, אבל הצלם שלו מעיד שצילם גוויות ולא את הירי עצמו. כל התמונות הן של אנשים מתים ולא של הירי".

לקראת סוף דבריו מציין טאובר כי הסיפורים הערבים שנתלו בדיר יאסין מגיעים למחזות הזייה, ובחו"ל מתייג הסיפור את האירוע ככזה ההופך את היהודים לנאצים. עם זאת הוא מזכיר ציטוט חריף של מרואיין ערבי שנשאל אם היה אונס באירועי הכפר והתשובה היא שמדובר בטענה מופרכת, "והמראיין שמבין את האפקט של השמועה הזו אומר 'כלומר שהיהודים נקיים מהאשמה הזו אבל אנחנו איבדנו את האדמות שלנו'".