בכל הדורות היו ימים אלו, ימי בין המצרים, מיוחדים לחיזוק והוספה בצפיית ישועה ולהגברת ההשתוקקות לגאולת ישראל ולבניין בית המקדש.
נראה שבדורנו צריכים אנו להוסיף לצפיית הישועה גם התבוננות וחשבון נפש איך אנו יכולים לקדם בפועל את גאולת ישראל ההולכת ומופיעה בדורות אלו בחסדי ד' עלינו.
אך לפני כל פעולה מעשית נדרשים אנו ללימוד והתבוננות מהי גאולת ישראל ומה הם הפעולות והמעשים שיחזקו ויקדמו אותה.
המהר"ל קובע בתחילת ספרו נצח ישראל שבשביל להבין מהי הגאולה עלינו להבין היטב מהי הגלות, כי "הדבר הטוב נודע מהפכו ידיעה אמיתית". ובהמשך הוא מבאר שמהותה של הגלות היא הריסת החיים הלאומיים (יציאה מהארץ, פיזור ושעבוד), והגאולה היא תקומת החיים הלאומיים (שיבה לארץ, כינוס ועצמאות). לאור זאת עלינו להבין מדוע הגלות היא טרגדיה כל כך נוראה, והגאולה היא השלמות המיוחלת.
חז"ל מלמדים אותנו שתכליתו של העולם כולו היא להגיע לשלמותו על ידי הופעת התורה, ההדרכה האלוקית לעולם, דרך עם ישראל: "בראשית – בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית", וכפי שאנו מתפללים בראש השנה "ויאמר כל אשר נשמה באפו, ד' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה".
הבחירה האלוקית בישראל אינה בחירה ביהודים רבים שומרי תורה ומצוות ומקדשי שם שמיים, אלא דווקא בעם, "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", ולכן התורה לא ניתנה לאבות, עם כל קדושתם, אלא דווקא לעם ישראל כעם ביציאתו ממצרים.
נמצא שכל תכליתו ושלמותו של העולם יכולה להופיע רק דרך עם ישראל המופיע כעם, שהוא הכתובת היחידה להופעת דבר ד' בעולם. ולכן הריסת החיים הלאומיים הישראליים היא פגיעה בעצם המגמה האלוקית בעולם, כפי שכותב המהר"ל: "כי האומה הזאת אשר בחר בה הש"י היא עיקר המציאות בעולם, ובשביל כך כאשר באו בגלות נחשב דבר גדול מאוד שיהיה השתנות בדבר שהוא עיקר העולם... עד שדבר זה כאילו כל העולם בטל" (נצח ישראל פרק כב).
וכאמור – יהודים טובים, שומרי תורה ומצוות ואידאליסטים מתקני עולם היו גם בגלות, אך דבר ד' במלואו יכול להופיע רק בחיים הלאומיים, ואילו בגלות - "בקודש ובחול נהיינו כאילו לא עם אלא עדה-עדר" (הרצי"ה, לנתיבות ישראל).
לוותר למען האחידות
לפיכך, כשאנו באים לקדם את גאולת ישראל עלינו לפעול כמובן בצדדים המעשיים השונים – עלייה, בניין הארץ, חיזוק הצבא, הכלכלה ועוד, אך לא פחות מכך צריך לתת לב לבניין החיים הלאומיים עצמם. לעבור מחיים של עדה-עדר, קהילות-קהילות, לחיים של עם, "גוי אחד בארץ".
מגמה זו היא שהביאה את הרב קוק זצ"ל, מורה תורת הגאולה, לייסד את הרבנות הראשית. כי בגלות היינו קהילות קהילות, וכל קהילה ורב התנהלו בצורה אוטונומית, אך כשאנו שבים לחיות חיים לאומיים, לא רק החול, אלא גם ועוד יותר הקודש, לוז החיים הישראליים, צריך להופיע בצורה ציבורית לאומית ממלכתית. לכן דרש הרב שכל סדרי החיים הדתיים והמעמד האישי ייקבעו רק על ידי הרבנות הראשית, "שהרי סדרי הושבת השופטים על פי התורה כוללים את הפיקוח של כל סדרי הדת, שיהיו מאורגנים ומסוימים בצורה לאומית קבועה, כוללת כל האומה, שיהיה צביון לאומי לתורת ישראל, כי באופן כזה ייבנה בית ישראל על אדמתו כחטיבה איתנה ומצוינת" (מאמרי הראי"ה עמ' 456).
אמנם נוסף על הערך הלאומי העקרוני של פסיקה ציבורית אחידה וארגון לאומי ממלכתי של חיי הדת, יש בזה גם הכרח קיומי. כי אמנם בחיי הפרט, הלכותיו ומנהגיו אין אנו יכולים עדיין לשוב לפסיקה אחידה, מפני חילוקי העדות ומסורותיהן, אך בדברים הנוגעים לציבור, אם לא תהיה פסיקה אחידה - לא נוכל בפועל להתקיים כעם אחד.
כך למשל בהתחלה ייווצרו מעמדות שונים של גרים: גרים בהכשר רבנות פלונית, גרים בהכשר הרבנות הראשית, גרים בהכשר הבד"צ וכיו"ב. בהמשך ינסו לפי אותו היגיון להנהיג גם נישואין וגירושין באופן עצמאי פרטי, ואז יקום רב שיפקיע או יבטל קידושין, ושאר הרבנים יסברו שהילדים שייוולדו לנשים אלו שיתחתנו בלי גט הם ממזרים, ולא נוכל להתחתן זה עם זה. אלו לא חששות רחוקים, כבר היום ארגון 'מבוי סתום' הגיש עתירה לבג"ץ להכיר בביטול קידושין על ידי בית דין פרטי. וכל זה עוד בלי להתייחס לניסיונות חדירה של הרפורמים.
גדולי ישראל, ביודעם עד כמה חיונית האחדות ההלכתית בהנהגת הרבנות הראשית לקיומה של האומה, עשו בשבילה ויתורים קשים, החל מהסכמתו של הרב קוק לקיום בית דין לערעורים עם כל הבעייתיות ההלכתית שבו, דרך הסכמת רבני הספרדים והתימנים לקבל עליהם את חרם דרבנו גרשום שלא לישא שתי נשים, ועד תקנתו של הרב עוזיאל לאסור את הייבום, נגד פסיקת הספרדים ומנהגם דורות רבים!
כל גוף לאומי - הצבא, המשטרה, משרד הבריאות וכדומה, יש לעיתים מחלוקות ציבוריות חריפות על התנהלותו וערכיו. גם על עמדות הרבנות הראשית ופסיקותיה יש עוררין מצדדים שונים. יכול כל רב לטעון ולהשתדל שדעתו תתקבל, אך חלילה חלילה לנו לחזור למצב הפירוד הגלותי של "עדה-עדר". גוי אחד אנחנו, תורה אחת לנו ורבנות ראשית אחת.
לע"נ סרן צביקה קפלן הי"ד, שנפל במבצע צוק איתן