לפני נקיטת צעד כלשהו בהר הבית, מדינת ישראל חייבת סוף סוף להחליט מה עמדתה הברורה לגבי הר הבית – האם הוא בריבונותנו המלאה או שמא ויתרנו עליו? כי רק בהצהרות רהב חלולות לא באמת בונים חומה.
אם ההחלטה היא לשמור על קדושת המקום, אך יחד עם זאת לנהוג בו מנהג מדינה ריבונית, הרי שצריך להבהיר לכולי עלמא שאנחנו כאן.
ואז, בכל הכבוד למלך ירדן, צריך לקטוע את המצב המבזה שכמותו לא קיים בשום מדינה בעולם, ועל אחת כמה וכמה במקום קדוש ורגיש כל כך. מצב שבו למלך מדינה זרה יש את הכוח להטיל וטו על החלטות מפקד המשטרה הישראלי האחראי על ביטחון המקום ולגרום בכך לסיכון ביטחוני ממשי, בעוד שהאחריות על כל תקלה ביטחונית שתוצאותיה עלולות להיות הרות אסון, תוטל כמובן על מי שמנעו ממנו את הכלים הדרושים למימוש אחריותו. בכלל, את סמכות המלך להיות שותף להחלטות הקשורות להר יש להקטין עד כדי שמירה על כבודו ותו לא.
הדבר השני והחשוב לא פחות הוא טיפול שורש בכביכול אזרח ישראלי שבוחש בענייני הר הבית, ומנסה בכל דרך להצית אש שנאה וליזום אירועי הסתה דתית מסוכנת כדי להבעיר את ההר, בתקווה שהתפרצות הר הגעש הזה תגלוש הרבה מעבר לו.
מדובר באחד ממקימי התנועה האסלאמית הישראלית, הפלג הצפוני, תנועה שעוכרת את המדינה בה חיים חבריה. זהו ראאד סאלח, שיותר מ‑20 שנה המדינה לא השכילה להשליכו לבור כלא ולהרחיק אותו ואת השפעתו המזיקה לעד.
רק אז, לאחר שיובהר לכולם שהאחריות למקום היא של מדינת ישראל, יש לאפשר למפקד משטרת ירושלים לקבוע נהלים, להתקין אמצעי ביטחון כראות עיניו ולוודא כי במקום הקדוש הזה יישמר חוק חופש הדת כראוי לכל מדינה מתוקנת.
אריה עמית
ניצב בדימוס, לשעבר מפקד מחוז ירושלים