ד"ר יואב מזא"ה
ד"ר יואב מזא"הצילום: באדיבות המצולם

החוק במדינת ישראל קובע שמזונות ילדים נקבעים על פי הדין הדתי. בעשרות השנים האחרונות פירשו בתי המשפט האזרחיים דין זה כמטיל את מלוא האחריות הכלכלית ל"צרכים ההכרחיים" של הילדים על האב בלבד. צרכים אלה, כך קבעו בתי המשפט, הם כ‑1,350 שקלים לילד לחודש, לא כולל רכיב הדיור, החינוך, חוגים, טיפול רפואי וכדומה. כשמכניסים את התוספות לחישוב התוצאה היא שבתי המשפט חייבו אבות בכ‑2,000 שקלים לילד לחודש.

קל להבין שבמקרים רבים סכומים אלה אינם קשורים למציאות. אב שמרוויח 8,000 שקלים בחודש ויש לו שלושה ילדים, אינו יכול לשלם מזונות של 5,000 או 6,000 שקלים בחודש, ולהשאיר בידיו סכום מספיק למגורים לעצמו ולשאר צרכים בסיסיים. על אחת כמה וכמה שהדברים נכונים שעה שהילדים נמצאים חלק לא מבוטל מהזמן אצל האב.

המשמעות המעשית של פסיקת בתי המשפט הייתה שבחלק גדול מהמקרים חיוב המזונות הותיר את האב ללא קורת גג, ולא פעם הביא אותו לפת לחם. האבסורד הגדול הוא שלתוצאות אלה הגיעו בתי המשפט גם כאשר מצבה הכלכלי של האם היה טוב מזה של האב, וגם כאשר המשמורת הייתה משותפת. פסיקת המזונות לא רק שללה מהאב את היכולת לחיות בכבוד לאחר הגירושין, אלא אף גרמה לאב שלא יוכל לתפקד כהורה משמעותי לילדים, ובכך שללה מהילדים את הזכות ליהנות מאב בעל תפקיד משמעותי בחייהם.

אם בכך לא די, בעת מתן פסיקות אלה טענו בתי המשפט שהם פוסקים כך כי כך קובע הדין הדתי. קשה לחשוב על חילול השם גדול מזה.

לאמיתו של דבר, אין בין פסיקות אלה ובין הדין הדתי דבר וחצי דבר. בהלכה היהודית אין לחייב אדם בתשלום חוב שמביא אותו למצוקה כלכלית קשה. בוודאי שהדברים נכונים בנוגע לתשלום צדקה, שאותה אסור לתת כאשר אין לנותן יכולת כלכלית לתת אותה, כשלפי חלק גדול מהפוסקים חיוב המזונות מעל גיל שש הוא חיוב צדקה.

יתרה מכך, עיון במקורות ההלכתיים מלמד שלפי מרבית הפוסקים חיוב המזונות, בוודאי כשהילד מעל גיל שש, חל על שני ההורים ולא רק על האב. די אם נזכיר בהקשר זה את הרב עובדיה יוסף, האב אלישיב, הרב גורן, הרב שאול ישראל והרב מרדכי אליהו, שפסקו כך. לכן תמוה כל כך שבמשך עשרות שנים בתי המשפט הגיעו לתוצאות כה קשות, וייחסו את הדברים למשפט העברי.

לפני כשנתיים פרסמתי מאמר מקיף ובו הראיתי שפסיקת בתי המשפט אינה עולה בקנה אחד עם פסיקתם של גדולי ישראל, או לכל הפחות שקיימת בספרות ההלכתית גישה מרכזית שקובעת ששני ההורים אחראים לצורכי הילדים. טענתי עוד שלפי פסיקת בג"ץ, כאשר ישנן שתי פרשנויות אפשריות, קיימת חובה חוקתית לבחור בפרשנות שאינה גורמת לפגיעה בזכויות חוקתיות.

פרשנות בתי המשפט לדין הדתי בנוגע למזונות ילדים פוגעת כמובן בזכות לשוויון של אבות. יתרה מכך, המקרים הרבים שבהם היא מביאה את האבות לעוני, מלמדים שהיא פוגעת גם בזכות החוקתית לקיום אנושי בכבוד. זאת ועוד, העוני שנגרם לאבות פוגע גם בזכותם החוקתית של האבות להשתתף בגידול ילדיהם ולהיות דמות הורית משמעותית בעבורם.

המאמר עורר גלים רבים והוגש לבית המשפט העליון בבקשה לקיים דיון עקרוני בנושא. בית המשפט העליון ביקש את עמדת היועץ המשפטי לממשלה, וזה תמך בפרשנותי לדין הדתי, ומועצת הרבנות הראשית פרסמה הודעה שבה קבעה שאכן יש שתי גישות הלכתיות בנושא.

על רקע דברים אלה החליט בית המשפט העליון לדון בנושא בהרכב של שבעה שופטים, ואלה פרסמו פסק דין שבו קבעו פה אחד שיש לפרש את הדין הדתי ככזה שמחיל את החובה מעל גיל שש על שני ההורים, בהתחשב כמובן בגובה הכנסתם. כאשר הילדים נמצאים במידה שווה בשני הבתים, ידאג כל הורה לצרכים של הילדים כשהם אצלו, וההורים יחלקו ביניהם את ההוצאות הנוספות בהתאם לגובה המשכורות שלהם.

אך משמעותו הדרמטית של פסק הדין אינה נוגעת רק למקרים של משמורת משותפת. היא קובעת ששני ההורים אחראים לצרכים הכלכליים של ילדיהם, וזאת גם כאשר המשמרות אינה משותפת, וגם כאשר המשכורות אינן בהכרח שוות.

דברים אלה קובע פסק הדין בשם ההלכה. כך שאם עד היום פירשו בתי המשפט את הדין העברי בצורה לא נכונה שהוציאה לשווא את דיבתו, פסק הדין מתקן עיוות זה ועושה צדק היסטורי עם המשפט העברי.

ד"ר מזא"ה הוא ראש מכון המחקר למשפחה שוויון ומשפט בקריה האקדמית אונו