זירת פיגוע
זירת פיגועצילום: דוברות המשטרה

מחקר חדש מסוגו שנערך על ידי פרופ' מלי שחורי ביטון, ראשת החוג לקרימינולוגיה באוניברסיטת אריאל בשיתוף מו"פ אזורי מזרח, ביקש לבחון לראשונה את תושבי יהודה ושומרון כאוכלוסיה המתגוררת באזור בו מתרחשים אירועים ביטחוניים בתדירות גבוהה.

המחקר ביקש לבחון ולהשוות בין התמודדות ההורים וילדיהם עם אירועים ביטחוניים אליהם הם נחשפים, בעיקר סביב נסיעות בכבישים.

המחקר התמקד בבחינת ההבדלים בין אימהות ואבות באופי ההתמודדות בו הם נוקטים בעקבות החיים בצל איומים ביטחוניים והקשר בין אופן התמודדותם של ההורים ובין רווחתם הנפשית ותחושות הפחד של ילדיהם. מטרת המחקר היתה לבחון את דרך ההתמודדות של משפחות החיות בצל הטרור על מנת לשפר את יכולת ההתמודדות שלהם וללמוד כיצד ניתן לסייע למשפחות בהענקת תחושת מוגנות לילדיהם.

במחקר השתתפו 204 נבדקים, 86 זוגות הורים וילדיהם. ההורים והילדים ענו על שאלונים שבדקו את רמת החשיפה האובייקטיביים לאירועים ביטחוניים ואת רמת הפחד הנלווית להם. בנוסף על כך, ענו ההורים על שאלון שבדק סגנונות התמודדות עם החיים בצל איומים. ההתמודדות התחלקה לשתי סגנונות- התמודדות ממוקדת בעיה המתאפיינת בניסיון לפתור את הבעיה באופן ישיר והתמודדות ממוקדת רגש המתאפיינת בניסיון להתמודד עם הרגשות המציפים בעקבות האירוע.

נמצא כי רמת החשיפה לאירועים ביטחוניים של ההורים גבוהה משל ילדיהם וכי האבות נחשפו לאירועים "קשים יותר". האוכלוסיה המפחדת ביותר הינה אימהות. הדבר התבטא בכך שיותר מ60% מהאימהות העידו כי נאלצו לוותר על פעילות כלשהי בשל המצב הביטחוני. עם זאת, בעוד אצל האימהות לא נמצא קשר בין רמת הפחד ובין אופן ההתמודדות, אצל האבות- נמצא כי ככל שרמת הפחד עולה האבות יבחרו יותר בסגנון התמודדות ממוקד בעיה. עוד נמצא כי תגובות רגשיות של הורים משפיעות על תגובות ילדיהם, מעבר לסגנון ההתמודדות בו הם נוקטים.

המחקר מראה כי יש קשר מובהק בין חשיפה אובייקטיבית לאירועי טרור ובין רמות הפחד הנחוות אצל ההורים ואצל ילדיהם. יחד עם זאת, נמצא כי אימהות מפחדות יותר, זאת על אף שהחשיפה לאירועי טרור קיצוניים דווחה יותר בקרב האבות. ממצא זה מראה כי תחושות הפחד מושפעות מתחושות סובייקטיביות ולא רק מחשיפה אובייקטיבית לאירועים ביטחוניים. נתון מפתיע שעלה במחקר הוא שאין קשר בקרב אימהות בין רמת הפחד לסגנון ההתמודדות.

מהממצאים עולה כי אימהות משתמשות בשתי סגנונות ההתמודדות. הדבר מצביע על ההתמודדות הייחודית של אימהות שבראש ובראשונה מתמודדות בשביל ילדיהן ולשם כך מחפשות פתרונות יצירתיים שיאפשרו להם להמשיך בשגרת החיים תוך כדי הגנה על ילדיהם הן פיזית והן נפשית. כחלק מזה, רוב האימהות מתמודדות על ידי חיפוש הפעלות והעסקות לילדיהם על מנת לחסום מפניהם מידע על אירועי טרור המתרחשים בסביבתם.

מממצאי המחקר עולה עוד כי ניתן לנבא רמת פחד אצל הילדים על ידי רמת החשיפה האובייקטיבית שלהם לאירועים ביטחוניים וכן רמת הפחד שהוריהם מפגינים. יחד עם זאת, המחקר מצביע על כך כי רמות הפחד שדווחו אצל המשתתפים הם יחסית נמוכות. יתכן כי הדבר נובע מכך שאוכלוסיה שחיה בצל אירועים ביטחוניים לאורך זמן מסתגלת לכך ומצליחה להמשיך באורך חיים רגיל.

חשיבות המחקר היא בהבנה של אופן ההתמודדות של ההורים וההבדלים ביניהם ובכך שהוא מראה כי מה שמנבא את פחד הילדים הוא בעיקר רמת החשיפה של הילדים לאירועים וכן רמת הפחד של הוריהם. ישנה חשיבות רבה למתן סיוע להורים בהתמודדות ובכך לסייע בהורדת מפלס הפחד של תושבי האזור לרווחת הילדים.