כבר מיצינו את כל האטרקציות שהצלחנו למצוא, ואז הגיעו הימים האלה שאין יותר רעיונות ובכלל – מתחילים תשעת הימים ולא עושים דברים יותר מדי כיפיים.
בהיתי בספרייה הגדולה בסלון וכותרות הספרים התחילו לרקד לי מול העיניים. "ספרים, איזה שעמום!" קראתי בבוז לחלל החדר, "למה יש לנו כל כך הרבה ספרים בבית?". אבא, ששמע אותי מהחדר, נכנס והגבות שלו היו קצת מכווצות. אבא אהב מאוד את הספרים שלו, שעסקו בכל התחומים שיש בעולם. יום שבו היה קונה ספר חדש, היה יום חג אצלו. הוא היה מוציא אותו בזהירות מהשקית, עוטף אותו בעדינות ובדייקנות בפלסטיק שקוף, ועומד מהורהר מול המדפים עד שהחליט היכן המקום הראוי לו. אמא לא תמיד הייתה מרוצה: "אברהם, בסוף לא יהיה מקום בבית לאנשים מרוב ספרים", הייתה נאנחת, "עוד ארון ועוד אחד, הסלון כבר מלא ועכשיו אתה רוצה ספרייה בחדר העבודה. הבית שלנו הוא לא ארמון עם עשר קומות", הזכירה לו.
אבא לא התרגש. "לספרים תמיד יש מקום, כמו שיש לאנשים. זה חלק מהחיים שלנו בבית. אם לא נקרא, ונלמד ונדע, אז איך נתקדם לאנשהו?". והוא היה לוקח קרש דק, עם פטיש ומסמרים, ומתקין בנחת עוד מדף בסלון, בין העציץ לטלפון.
עכשיו, כשאבא שמע אותי מדבר בזלזול על הספרים שלו, הוא קפץ כנשוך נחש. "ספרים זה לא שעמום", אמר בטון תקיף, "בספרים יש את כל הדברים הכי מעניינים וחשובים. בעצם", קולו התרכך, "ניסית פעם לפתוח איזה ספר כדי לדעת שהוא משעמם?". הסמקתי קצת והשבתי בגמגום: "האמת... שלא ממש". "אז נראה לי שעכשיו זה בדיוק הזמן המתאים", הכריז אבא, "אתם הרי כולכם הסכמתם שאין לכם מה לעשות". בלית ברירה הנהנו בהסכמה.
אבא נעמד נרגש כולו מול הארון, והחל לבחור ספר לכל אחד מאיתנו. מהמדף העליון הוא הוציא לי ספר מסעות צבעוני והניח בידי. אחר כך הוריד אבא את האנציקלופדיה העברית ונתן כרך אחד לאחי יוני. את הספר שמסביר על גוף האדם הוא העניק לחן, וספר על מזון בריא חולק אחרון לאלישבע. "בהצלחה", אמר אבא, ושקע בעצמו בכורסה עם ספר עב כרס על ההיסטוריה של מלכי אנגליה, "מחכה להפתעות שלכם".
כבשנו את הראשים בתוך הספרים העבים, בחוסר חשק מוחלט, יש לומר. דפדפנו בעיקר לעמודים עם התמונות, ובין לבין גם קראנו כמה משפטים. יוני שבר את הדממה: "אבא, אני כבר באות שי"ן!", קרא בגאווה. אבא גיחך. "כן, הכרך הזה מתחיל בשי"ן", הסביר, "ובכל זאת, מה גילית?".
יוני, שמתעניין בכוכבים, סיפר: "כתוב פה שהטבעות סביב כוכב שבתאי עשויות מאבק וקרח, נכון מפתיע?". אבא הנהן וביקש שיוני ימשיך לספר. אותי זה שעמם, אז אחרי שהוא דיבר חמש דקות ברצף על כוכב שבתאי, עצרתי אותו: "רגע, יש פה אנשים שמתעניינים בארץ, לא רק בשמיים. בספר שלי מסופר על מסעות מרקו פולו בארצות המזרח לפני מאות שנים. אתם יודעים שהוא ראה אצלם לראשונה שאפשר להשתמש בנייר בתור שטרות כסף? משם הרעיון הזה הגיע אלינו".
ומה עניין את חן ואלישבע? זה כבר עניין לספר בפני עצמו, אבל לנו, בכל אופן, כבר לא כל כך משעמם.