לגלות שהיכולת שלך הרבה יותר גדולה ממה שחלמת. גיוס לצה"ל
לגלות שהיכולת שלך הרבה יותר גדולה ממה שחלמת. גיוס לצה"לצילום: רוני שוצר, פלאש 90

בן יקר ואהוב,

השבוע גם אתה לבשת את המדים הירוקים ויצאת למסע הקשה והמופלא שכולל שמירות, מטווחים והמון מטבחים. מהשבוע, "מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות" הוא בשבילך לא רק פסוק משיר השירים, "מקדש הזמנים" היא לאו דווקא ברכה לשלוש רגלים, ו"עד אנה תוגיון נפש נאנחה" זה, בעברית פשוטה, עד מתי אוגוסט 17'.

עד עכשיו כשאמרו לך את המילה "חופשי" זה היה או כדי לתאר חופש ("אחי, חופש גדול! אף אחד לא אומר לנו מה לעשות!". כאילו שלפני החופש מישהו היה יכול עליכם), או כדי לתאר מצב ("אחי, איך נפלנו"; "כן אחי, חופשי אכלנו אותה"). מעכשיו, כשאומרים לך "חופשי" זה הכול, חוץ מחופש.

מהר מאוד, בן יקר שלי, אתה תגלה דברים שלא ידעת על עצמך. למשל, שאתה אוכל ואוכל ואוכל, ובכל זאת יורד במשקל. תגלה שהצבא הוא בדיוק מה שסיפרו לך עד היום, רק הרבה פחות מצחיק. תגלה שאתה מסוגל להירדם בכל מצב – בישיבה, בכריעה, בעמידה. כולל בתפילת עמידה. תגלה שאתה מסוגל אפילו למלמל את התפילה מתוך שינה, אם כי לא בטוח שתזכור אם אתה עכשיו במגן אברהם או במודים דרבנן.

ואתה תגלה גם שזה לא נכון ש"אין לא יכול, יש לא רוצה", אבל שהיכולת שלך גדולה הרבה יותר ממה שאי פעם חלמת.

מהר מאוד תלמד לזהות את האויב שלך, הלוא הוא המפקד הסמל, אבל כדי לזהות את האויב האמיתי שלך תצטרך המון ערנות ונחישות. פעם, לפני המון שנים, האויב היה הצבאות הסדירים של סוריה ומצרים. היו להם מדים, נשק וסימני זיהוי ברורים. היום האויב עלול להיות כל אדם שעובר לידך במחסום או ליד עמדת השמירה, אבל באותה מידה הוא יכול להיות גם סתם איש תמים.

אתה תשמע הרבה פקודות סותרות. יום אחד יגידו לך שצריך לחתור למגע ולהכות באויב, ולמחרת יסבירו שצריך להכיל ושאיפוק זה כוח. פה ושם גם תפגוש מפקדים עם יותר מדי דרגות על הכתפיים ומעט מדי שכל באיבר שמעל הכתפיים, שיגידו לך שהם מזהים תהליכים ויעשו השוואות זוועתיות בין ישראל של היום לגרמניה של פעם. אתה תסבול השמצות מארגונים אנטי ישראליים, תתכווץ מכל מיני ידוענים זבי חוטם שלא עשו צבא, אבל כן עושים קריירה בזמן שאתה עושה לילות כימים בהגנה על המולדת, ותנשוך שפתיים בזעם כשפעילי שמאל קיצוני יבואו להפריע לך לשמור עליהם ועלינו. אבל אתה, בן יקר שלי, אל תשכח לרגע שאנחנו מאחוריך. תמיד. בכל מצב. לא משנה מה יקרה.

עוד לפני שהתגייסת כבר גילית שבצבא אין היגיון. אם לא נוח להתגייס בתשעת הימים, אז לפי ההיגיון הצה"לי זה מה שיקרה. כאילו שלא מספיק קשה להתמודד עם המטבח הצה"לי גם כשמותר לאכול בשר. אבל, אתה יודע מה? להתגייסות ערב תשעה באב יש משמעות סמלית אדירה. בחורבן הבית הראשון היה צבא והייתה לנו מדינה, אבל הם היו בתהליכי התפוררות מתקדמים. בחורבן הבית השני היה צבא מאולתר ולא הייתה מדינה, והחברה הישראלית הייתה שסועה ומסוכסכת. בשואה לא היו לנו לא צבא ולא מדינה. היום יש צבא, ויש מדינה, אבל עדיין צריך לעבוד קשה כדי לשמור עליה מאויביה, וגם מעצמנו. בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו, ועכשיו הגיע תורך להיות זה שעוזר לקב"ה להצילנו מידם. זו זכות גדולה וחובה מקודשת, אל תיתן לקשיים מסביב להשכיח את זה ממך.

טוב, הגיע הזמן להפסיק לחפור. הנה, כבר קוראים לך לעלות לאוטובוס ולצאת אל המסע הקשה והמופלא. בהצלחה בן יקר ואהוב שלי, ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם.

חופשי.

למה העין שלי רטובה? אה, סתם. בגלל הלחות.

קו ישר פתוח

בידוובנה רצחו הפולנים את יהודי העיירה עוד לפני שהנאצים הגיעו לאזור. בקיילצה רצחו הפולנים 42 מיהודי העיר ששבו לבתיהם לאחר השואה. בבגדד טבחו העיראקים יותר מ‑170 יהודים במהלך חג השבועות תש"א, במה שנודע בשם "הפרהוד". באוג'דה ובג'ראדה רצחו המרוקאים 42 יהודים חודשיים אחרי הקמת מדינת ישראל. סיפורים ששמעתי מסבתא שלי על ההונגרים האנטישמיים זהים באופן מצמרר לסיפורים ששמעתי מיוצאי מרוקו, תוניסיה, לוב, עיראק, פולין, רומניה, אוקראינה ובעצם איפה לא.

קו ישר עובר בין שני חורבנות הבית, גירוש ספרד, גזירות ת"ח ות"ט, פרעות תרפ"ט, תרצ"ח, הפרהוד, השואה, ההתפרעויות בירושלים, רצח משפחת סלומון בנווה צוף וכל מה שביניהם. ליותר מדי אנשים בעולם אנחנו לא באים טוב בעין, וכל פעם יש להם תירוץ אחר. פעם זה ילד נוצרי שנעלם לפני פסח, פעם מגנומטרים, פעם הפרטנר הקדוש אבו-מאזן אומר שאנחנו מטמאים את הר הבית ברגלינו המטונפות, פעם אנחנו מטמאים את העולם בנוכחותנו המעצבנת.

את זה כל זה צריך להזכיר בתשעה באב.

כשבנימין נתניהו התקבל בשבוע שעבר בכבוד רב בצרפת ובהונגריה, זה לא היה מטעמים פילושמיים. זו אותה צרפת שגירשה בהתלהבות את אזרחיה היהודיים לאושוויץ, זו אותה הונגריה שהשליכה את יהודי בודפשט אל מימי הדנובה ושילחה את כל השאר לתאי הגזים. העולם הוא אותו עולם והים אותו ים, אבל אנחנו כבר לא אותם יהודים. כשהרצל יצא מבודפשט להתחנן בפני הקיסר הגרמני שישפיע על בעלי בריתו הטורקים למכור ליהודים את ארץ ישראל, הוא עשה את זה כנציג של עם מפוזר ומפורד בין העמים שרובו כלל לא הכיר בו כנציגו. כשנתניהו הזכיר בבודפשט את הרצל, הוא עשה את זה כמנהיג מדינה יהודית קטנה אך חזקה, מושא לקנאה, שנאה והערצה. העם היהודי כבר לא נתון לביזוי ולמשיסה. בכל אופן, לא כמו לפני 70 שנה.

גם את זה צריך לזכור בתשעה באב.

לתגובות: [email protected]