"יש אוזלת יד, אין הרתעה בכלל"

"יש כמובן הרבה אבל וכאב, אבל התחושות שלנו הן יותר של כעס מאשר פחד", אומר בתסכול סא"ל (מיל') איציק שדמי, שגר בנווה צוף קרוב ל‑40 שנה.

"הכעס שלנו הוא על המערכת, שלא ידעה למנוע את הפיגוע. התרענו יותר מפעם אחת שבקטע הגדר שבו חדר המחבל היו לפחות שלוש חדירות נוספות. גם השריפה, שבה עלו באש 15 בתים, התחילה גם היא בדיוק באותו קטע של הכביש".

היישוב נווה צוף נמצא בשנה האחרונה תחת מתקפה כבדה. למרות מגוון אמצעי האבטחה, מדי יום שישי הם סובלים מהפגנות של אנשי שמאל שמתסיסים את הערבים מהכפרים השכנים. זריקות אבנים על הכבישים הפכו לדבר שבשגרה. השריפה הגדולה בחורף האחרון, שהוצתה גם היא בידי ערביי האזור, כילתה כמעט 20 בתים ורק בנס לא גבתה חיי אדם. השיא היה בשבת האחרונה, ברצח שלושת בני משפחת סלומון.

לפני כשמונה חודשים, אחרי השריפה, הובטח לתושבי היישוב שהאבטחה על הקטע הגדר המועד לפורענות תתוגבר. אך מתברר שהבטחות לחוד ומציאות לחוד. "זה נורא מרגיז שאפילו דברים שסוכמו, לוקח יותר מדי זמן להוציא לפועל. למשל, סוכם כבר מזמן שנקבל מצלמות תרמיות שמזהות תנועה חשודה גם בלילה. הסייר קיבל התראה ונסע למקום, חיפש פרצה ולא מצא, ושיער שחיה נגעה בגדר. אם הייתה מצלמה על אותו קטע, הוא היה רואה שמדובר בחדירה ומזעיק את כל היישוב. המצלמות הללו אושרו מיד אחרי השריפה, אבל זה לא קרה עד היום", אומר שדמי בכאב.

לדבריו, מדובר בשחיקה של ההרתעה. "כשיש אוזלת יד ולא יודעים לטפל בדברים עד הסוף, אז הם מנסים. אין הרתעה בכלל. אם הם רוצים - הם יכולים להיכנס לכל יישוב כל הזמן. מה עצר אותם מלהיכנס אתמול בערב? הרתעה. פחד שהם ייתפסו, שהם ייהרגו, שיהרסו להם את הבית, שייתנו עונש למשפחה. ההרתעה הזאת הולכת ונשחקת וכתוצאה מזה הטרור הולך ומרים ראש".

"אמרת יוסי – אמרת שמחה"

"ההתקפה לא הייתה מכוונת ספציפית נגד נווה צוף", סובר הרב יהונתן בלס, רב היישוב. "אנחנו מכירים את הטרור הזה ביישובים אחרים ובערים, כמו הטבח בהר נוף. כל מדינת ישראל נמצאת בסביבה עוינת, לא רק היישובים. בארץ ישראל יש הרבה מאוד גבורה שנובעת מתוך אמונה עמוקה, ששיבת ציון והקמת מדינת ישראל זה משהו בעל ערך נצחי שראוי למסור עליו את הנפש".

"הם פועלים איפה שנוח להם והם יכולים להצליח. אנחנו עובדים עם הצבא, כדי שינקוט את הצעדים הדרושים, כדי שלא יראו את נווה צוף כנקודה חלשה שקל יותר לפגוע בה", ממשיך הרב בלס. "יש צער גדול על הנשמות הטהורות האלה, אנשים נפלאים וחביבים שמשמחים אחרים. אבל זה שמחבל בן 19 יכול להיכנס לעשות טבח כזה, זה חילול השם גדול מאוד. צריך לבקש מהקב"ה: 'עשה למען טבוחים על ייחודך'".

שדמי היה חבר טוב של יוסי סלומון הי"ד. הנשים הן חברות והילדים גדלו יחד והיו חברים טובים. "יש אנשים שאתה אומר את השם שלהם – ומיד מצטיירת בראש תמונה שמזוהה איתם. אמרת יוסי סלומון, אמרת שמחה. יוסי אהב את השמחה. לא שהיה שמח, אלא אהב את השמחה ורצה לשמח כל אדם בכל מקום, ועשה הכול בשביל זה. בכל אירוע הוא היה זה שרוקד לפני כולם".

מירי מעוז עובדיה נולדה וגדלה בבית שמול בית משפחת סלומון. אחיה הוא החייל שנטרל את המחבל באמצעות ירי של כדור בודד ומדויק דרך החלון. לאחר גיחה קצרה לירושלים, היא התחתנה וחזרה לגור ביישוב וכיום היא חברה בצוות צח"י (צוות חירום יישובי). "התחושות הן מוזרות. ככל שאני מדברת על זה יותר, אני קולטת את זה פחות. אני מגיעה הרבה להורים שלי, השכנים ממול הם כל הילדות שלי. זה מאוד עצוב. אני מאמינה שזה רק יכה בנו יותר אחרי שהשבוע המטורף הזה ייגמר", היא משתפת.

תוך כדי שיחה, מירי נזכרת שלמרות שכבר כמעט אמצע השבוע, עקב האירוע המתמשך היא עוד לא הספיקה לעשות הבדלה ומיד ממהרת להבדיל. "מה שקרה זה טבח נוראי, אנחנו צריכים לעשות כל מה שאנחנו יכולים מבחינת העצמת הביטחון והרחבת היישוב, אבל בסוף יש אצלנו אמונה חזקה שיש יד שמכוונת מלמעלה. אם לא הייתה לי את האמונה הזאת, לא הייתי יכולה להגיד לאנשים בלב שלם שזה הבית לי ואני לא מפחדת".

"יש רגעים של חשש ויש רגעים של אמונה", מנסה מירי להעביר את התחושות ביישוב. "זה הציר שעליו אנחנו נעים. קודם כול, היישוב צריך להחזיר לעצמו את תחושת הביטחון. הרבה תושבים חושבים שמעכשיו צריך להקפיד יותר לנעול דלתות. אני בטוחה שערב שבת הקרוב יהיה מאתגר בשביל הרבה מאוד אנשים. האחריות שלנו היא לדאוג שכל תושב יוכל לחזור ולהרגיש בטוח".

ברמה הקהילתית, אומרת מירי, יש תחושה של חוזק. "תושבים מחזקים זה את זה, לא תראה אנשים בוכים ברחובות. וזה לא בגלל שאנחנו לא עצובים או כואבים ומנסים להבין איך זה יכול להיות שהשכנים והחברים שלנו הלכו", היא מתארת וקולה נשנק. "אנחנו מבינים שהצער וכאב ילוו אותנו עוד הרבה זמן. לפעמים יותר ולפעמים פחות. אבל אנחנו כקהילה יודעים איך להתחזק בתוך הרגעים הקשים האלה. העובדה שאנחנו יישוב דתי ומאמין, נותנת לנו הרבה כוחות".

מירי מדברת גם על הרצון לגדול ולצמוח. "גדלתי כאן ביישוב, במאמץ רב זכיתי לקנות בית, אבל חברים שלי עוד לא זכו ועדיין מחפשים. זה יישוב שצריך לגדול ולצמוח. ברגע שהיישוב יצמח לכיוון צופית, זה יוריד את החשש הביטחוני הגדול מהציר שמהווה מוקד לפגיעה בתושבי היישוב".

שנאה בתדלוק השמאל

איציק שדמי מסביר שעיקר הבעיה היא שלא החיילים בסיכון, אלא האזרחים. "זה נכון גם לגבי פיגוע הדקירה בפתח תקווה. החזית היא האזרחים, והחזית של החזית זה ההתיישבות. אם לא היינו מוסרים את הנפש, היו קורים דברים הרבה יותר גרועים בתל אביב ובכל גוש דן. הם מגיעים אלינו כי יותר קל להם. מהבחינה הזאת, כולנו בסירה אחת".

אתה חושב שהטרור ביישוב קשור להסתה של פעילי השמאל לידכם כל יום שישי?

"השמאלנים מתדלקים את השנאה, את זריקות האבנים כל יום שישי ואת העימותים הקבועים עם הצבא. אבל אני מקווה שהשמאלנים עוד לא הגיעו למצב של הסתה לרצח".

לדידו של שדמי, קודם כול צריך לתת את כל אמצעי המיגון, כמו מצלמות וגדרות יותר טובים ממה שיש, כדי שרצח לא יקרה. אבל מעל הכול, ברמה האסטרטגית הוא רוצה שיובהר לאוכלוסייה הערבית: אם אתם פותחים במלחמת טרור - אתם תסבלו. "צריך ליצור מצב שהם מאבדים קרקעות לטובת התיישבות יהודית. אין משהו שיהיה יעיל יותר, מזה הם הכי פוחדים. צריך להכריז קבל עם ועדה במועצת הביטחון של האו"ם: על הפיגוע הבא אנחנו מקימים יישוב. אם זה לא מוצא חן בעיניכם, תדעו שהשתגענו. אנחנו לא יכולים לסבול יותר. עברתם קו אדום. אחרי היישוב השלישי שיקימו, כל העולם יבין שזאת השיטה ותוך זמן קצר הערבים יבינו שזה לא משתלם".

הרב בלס מוסיף שעוד לפני ההצתה, ביקשה הנהגת היישוב ממערכת הביטחון שכביש 450 מדרום לנווה צוף, שמוביל לנחליאל ועובר בצמוד לגדר היישוב, יהפוך לכביש פנימי ושהערבים ייסעו בדרכים חלופיות. "ידענו שזה מקום נוח להצתה והרוח תיקח את האש לתוך היישוב, מה שלצערנו אכן קרה. הצבא טען שזה יפגע במרקם החיים של האוכלוסייה הערבית ולא נענינו בחיוב. אנחנו נדרוש את זה הפעם יותר בתקיפות ונקווה שכעת הדרישות יתקבלו באוזן קשבת".