אלאור אזריה ואמו
אלאור אזריה ואמוצילום: יוני קמפינסקי

אלאור אזריה, אבל לא רק הוא, אלא כל מי ששהה באולם בית הדין לערעורים בקריה - ספג היום עונש מיותר.

הקראת הכרעה של יותר משלוש שעות, כדי לומר כלום ושום דבר. לספר שיקולים משיקולים שונים שאף אחד לא יזכור, אבל יוכלו להלעיט את השידורים החיים בטלוויזיה וברדיו.

הדיינים בדין לא חיפשו רק את הצדק. כי אם זו היתה מטרתם - הקראת הכרעת הדין היתה קצרה וקולעת - ולא ארוכה ומתישה. הם ביקשו את הקרקס שניהלו באולם הדיונים שלהם - קרקס שבו הם הלוליינים, הקוסמים ואפילו המנחים.

עולם המשפט לא זר לי. שופטים שרוצים לתת הכרעת דין ממצה, יכולים להסתפק גם בחצי שעה ובשעה - ולהרוויח את התקשורת. במיוחד אם מדובר בצעד של השארת המצב על כנו - בדחיית עתירות של שני הצדדים.

לצערי זה לא חדש. משפטו של אלאור אזריה, עוד הרבה לפני שנפתח באופן רשמי, התנהל כקרקס תקשורתי. לא מעט אנשים, בכירים יותר ופחות, נטלו בו חלק. חלקם ליהטטו בפרשנויות, חלקם במלים מיותרות - ואחרים, ביניהם שרים בכירים, הספיקו לשנות כזיקית את גרסאותיהם לפי משב הרוח הציבורי.

מה שעצוב הוא שסיפור אזריה לא נגמר. שלב המשפט אולי מאחורינו, ועכשיו שלב החנינה לפנינו. דרישות, בקשות, התנגדויות. השופטים בבואם להכריע את הדין נתנו את דעתם למעשיו של אזריה ואף קבעו את ההלכה המוסרית. אבל מחשש התקשורת אף אחד מהם לא ניסה לנקוט עמדה פחות פופולרית של התחשבות, של הקלה בעונשו של חייל שריצה עונש מעצר פתוח ארוך ומשפחתו עברה גיהנום.

מי שעשה את הצעד הראשון, זה שהפך אירוע פנים צבאי לקרקס תקשורתי, הוא זה שצריך לחשוב לעומק היכן כשל. הלכנו רחוק בפרשת אזריה, רחוק מדי. השאלה היא אם עדיין לא מאוחר לתקן - ואם יש מי שבכלל רוצה לתקן.