יום החורבן, יום להוספת בניין
יום החורבן, יום להוספת בנייןצילום: שאטרסטוק

השמש צוחקת במרכז השמים, ניגוד מוחלט לעננים אפורים שיושבים כבד על הלב. אני מתנערת מהדשא הלח, מנערת את החולצה שנדבקה אל הגב. כבר לא יכולה להריח את עצמי.

מגאפונים נמרצים מכריזים על כינוס מרכזי בשעה שתים עשרה, איפה שלפני יומיים היה דשא.

מי שמצא ברחבי הכפר צינור מים מזרזף כבר שטף פנים. יעל ואני נעמדות בתור הארוך שמשתרך בסלון של המשפחה שאימצנו לו, התור לשירותים.

למי שהיה מזל או שכל - הייתה קופסת שימורים של תירס לארוחת בוקר. אחרים מהלכים ברחוב המרכזי של הכפר, שמועות אומרות שאולי הגיעה משאית עם סנדויצ'ים. חבורות של בני נוער, סניפים שלמים שהדרימו, אוהלי קמפינג מטוגנים בשמש של משפחות שהגיעו מכל רחבי הארץ. הנה מרחוק מכרים מקריית שמונה, על שבעת ילדיהם, נחלצים אחד אחד מהאוהל הלוהט.

היום השני בכפר מימון.

הרחוב הזה, שעד לפני יממותיים היה שקט כמו אקווריום רגוע, הפך בבת אחת ללוע של הר געש. ספק מאופק ספק מבעבע.

קבוצת נערות עוברות ומחלקות צ'ופרים עם טופי לכל עובר ושב. ומשפחה מרובת ילדים עוברת ברחוב המרכזי עם שקיות זבל מאולתרות, אוספים אשפה.

אין פינה פנויה מאנשים שמבקשים צל או פיסת אדמה לשבת, ואין זווית ריקה ממעגלי לימוד ספונטניים. משהו חזק יש פה באוויר. אני לא יודעת לקרוא לו בשם. טוב צרוף באמונה. קבוצת חב"דניקים עם דגלים צהובים רוקדים במרכז הרחוב, אוספים לתוך המעגל כל מי שעובר לידם. נערים בכובעים רחבי שוליים קופצים לעזור למשפחה חדשה שהגיעה להקים אוהל. בתוך הנהר הכתום מסתובבים אינספור צלמים ועיתונאים משדרים זרות רחוקה, גם ישראלים וגם מחו"ל. מצלמות מתנוססות באוויר מכל פינה, מנסות להנציח רגעים חד פעמיים.

בהמשך הרחוב התכנסות קטנה של תהילים המחולק. אנשים עוברים ואוספים כמה פרקים. כמה ספרים. כמה זכויות. איש מבוגר מתהלך עם שופר תימני מעוטר סרטים כתומים, מכריז מדי כמה דקות "אנא ה' הושיעה נא" ומריע בקול תרועה רמה. זה לא רק השופר, משהו באוויר מזכיר לי ערב יום כיפור. רוממות רוח, הגדירה יעל. לא אוהבת הגדרות, פשוט לי מה שמרגישה בפנים.

יעל ואני פונות לבית הכנסת המרכזי לשיעורי התורה. במה עוד יש למלא את הזמן? מחכים. כולם מחכים. חיים מתדרוך לתדרוך וממתינים להוראות הקברניטים. מעזרת הנשים אני צופה ברב שעומד על הבימה, מבטו יודע. לא מצליחה לעקוב אחרי המהלך האמוני שהוא משרטט, ובכל זאת מבקשת לספוג את מה שאפשר. מהרוח השורה בבית המדרש, כאילו בחוץ אין סערה, ואין עננים קודרים, ואין סופות חול מסמאות עיניים ולב, ואין טבעות חנק של חיילים אטומי מבט שנוצרים אותנו בין גדרות הכפר. וכאילו הכול ודאי, וכאילו הכול נהיר ופשוט. הלוואי.

השיעור נגמר, והקהל בקומה מתחתיי מתקבץ למעגל מלוכד ששר "כי לא ייטוש ה' עמו, ונחלתו לא יעזוב. ה' הושיעה, המלך יעננו ביום קוראנו". השיר הזה, שאף פעם לא היה מועדף בפלייליסט האישי שלי, צולף לי בפנים. אולי זו המנגינה הארכאית הזאת, שלא מנסה לקלוע לטעמה של בת עשרה, שלא מנסה להתיישר עם צו האופנה. והיא פשוטה, חדורת אמת, והמילים מתיישבות במרכז. שרים שם למטה, שוב ושוב, חלקם עצומי עיניים, רבים מהם כתומי חולצות. רוקדים שם בני עשרה לצד מבוגרים על ילדיהם ומתבגריהם. כמה אפילו מבוגרים ממש. נעים לאט, לקצב המילים, לקצב אמונתם התמימה.

משהו במעגל הבוטח שלהם מייצב לי את הערפל. אני מרגישה קטנה, לא מבינה כבר כלום. אבל יש מנהל לבירה והוא לא ייטוש ולא יעזוב. וזה תקף גם כשעשרות אלפי חיילים ושוטרים מקיפים אותנו סביב, כאילו היינו קן אויב מסוכן.

המגאפונים הנמרצים מניעים את כולם בדבוקה אחת לכינוס המרכזי. נהר כתום נוהר לשמוע מה ילד יום. רחש לחש עובר בין אלפי הראשים הצפופים. הלילה מפילים את גדרות כפר מימון ופורצים את הדרך לגוש. הלילה מצילים את הגוש. וזה אפשרי.

הערב יורד, וההתרגשות נרשמת באוויר. מתייצבים לטור ארוך, נחש אנשים נחוש. "רק לא באלימות", מתחנן הרב הצרוד במגאפונים, "רק לא באלימות, ורק לא מלחמת אחים". שיר רודף שיר ותפילה רודפת ניגון. בראשנו הולכים רבנים שלובי ידיים. ואנחנו אחריהם. עשרות אלפי אנשים צועדים קדימה. החושך סמיך, אבל האופק בהיר. הלילה נגיע לאחינו הנצורים וחרב מתהפכת על צוואר גורלם, כמה קילומטרים מכאן.

"את רואה", יעל מושכת לי ביד, "זה האורות שם? זה הגוש". אין מילים לתרגם את התחושות, אבל זה חשמל שעובר באוויר. שותפות לרגע היסטורי, גורלי כמו שמעולם לא ידעתי. לרגע אחד אני כבר לא אני, אלא חלק ממשהו גדול ואינסופי. העוצמות מידבקות, והתחושות חסרות מילים. אני רק לוחצת ליעל את היד חזק, וממשיכים להתקדם.

לרגע אחד השיירה האינסופית נעצרת. דממה דקה נופלת במרחב. אדם לא מדבר, והשקט חזק מהקול, מהכול. אני מבטיחה לעצמי שככה נראה מעמד הר סיני.

"מה קורה?" מישהי לוחשת לפנינו. ואני מוכנה להבטיח לה שברגע זה משיח מגיע. סיבוב ראשון סביב גדות הכפר החסומים. סיבוב נוסף מתחיל. "זה לבלבל את החיילים", יעל מנדבת הסבר.

***

את הימים הבוערים רועי העביר בתוככי הגוש. המכינה כולה ירדה לגוש מיד אחרי פסח. ההורים שלו לא ידעו איך לאכול את זה. ספגו את זה בשקט, בלי להתווכח עם שאר השינויים שהוא הביא איתו. כל פעם שיצא לשבת מהגוש, אימא דאגה רק לברר שזה לא מדי מסוכן. הוא צחק ואמר שזה יותר בטוח עכשיו מכל מקום בארץ, והיה חוזר ביום ראשון לאלי סיני, עם כביסה נקייה ומקופלת באהבה דאוגה של אימא. בחודש וחצי האחרונים לחיי הגוש כבר היה מצור סביב, אין יוצא ואין בא.

התפריט הקבוע היה כרוב לבן של חסלט מבושל ברוטב אדום. בכמויות. הטבח של המכינה שירד איתם גם המשיך לבשל כל מה שהיה אפשר לאלתר מהתוצרת המקומית. את הלילות הם העבירו בשינה על הדשא, בחצר ביתו של רב היישוב. בלילה רועי אהב לשכב על הדשא הלח, ולהשקיע את המבט בין עשרות הכוכבים שהתנוצצו מעליו. הרוגע התערבב בין המחשבות.

את הימים הם העבירו בבית הכנסת הקטן של היישוב החילוני. תמידים כסדרם. בין סדר לימוד למשנהו הם עברו בין בתי היישוב, חלקם פרוצים לרוח, ריקים מתושבים שבחרו ללכת מוקדם ככל האפשר, וחלקם מלאים באנשי אדמה וחזון, שהבחורים הצעירים יכלו רק להידבק באש שבעיניהם. בלי כיפה, שיעור אמונה מהלך. מדי פעם הם נטלו כמה דגלים ויצאו לריקוד מחזק ברחבי היישוב הקטן.

יום הבערה הגדול הגיע. המג"בניקים הגיעו, השמועה פשטה. הרחובות היו ריקים מאדם. אנשים נכנסו לבתיהם לפרידה אחרונה. בחורי המכינה נכנסו לבית הכנסת, נעלו אותו מבפנים על דלתותיו וחלונותיו. רועי התעכב, הוא היה בביתו של הרב המקומי שאימץ אותם, עזר לו בסידורים אחרונים. כשהבין שכל המכינה כבר בבית הכנסת, רץ מתחמק בין לובשי המדים, הישר את החלון האחורי בבית הכנסת. "תפתחו!" הוא דפק מבחוץ, "זה אני!". בזינוק מהיר הוא נכנס דרך החלון, הצטרף לחבורה הגדולה שישבה בין הסטנדרים בחלל הקטן ולמדה. כל אחד אוחז בספר, כל אחד מנסה להשתקע בלימוד ולהסיח דעת מהמתחולל בחוץ.

בום אחד הספיק. המג"בניקים פרצו את המנעולים, והתחילו לגרור אחד אחד לאוטובוס, מי שעולה – כבר לא יכול לרדת. "אתה שומע", פנה המפקד עטוי משקפי שמש כהות לרב המכינה, "שהאחרון שמוציאים אותו יאסוף את קרטוני הספרים שלכם, כן?". אחד אחד מהבחורים נישא החוצה, נגרר בידיים וברגליים על ידי חיילים שעברו הכנה מתאימה, איטום מדויק.

רועי נשאר אחרון. הוא נושא אל האוטובוס קרטונים של ספרי קודש. אי אפשר לרדת שוב מהאוטובוס, אבל הוא חייב לרדת שוב, להצטרף לרב היושב לעזרה אחרונה. בלי הסבר חייל אחד מעלים עין, ורועי שועט למטה. הולך סהרורי ברחובות הרפאים, סנדל שורש בודד מושלך על המדרכה, כובע של ילד שנפל בדרך.

האוטובוסים מתניעים ובענן פיח שחור יוצאים מהגוש. רועי והרב חוזרים לבית הכנסת השומם. הדממה צורחת, מכה בעור התוף. הרב נעמד בשתיקה מול ארון הקודש, מסיט את הפרוכת לאט. הם חובקים בלי מילה את ספרי התורה ומעבירים אותם לארון קודש קטן. מעמידים אותו במרכז בית הכנסת, ורוקדים לפניו שניהם במעגל, ריקוד פרידה עם ספרי התורה, "ה' הושיעה המלך יעננו", שרים שניהם. מחר יבואו שועלים להלך בבית ה', ישרפו אותו עד עפר וירקדו על חורבותיו. בינתיים הרב ורועי אוחזים ידיים ורוקדים ריקוד אחרון. הם מעלים את ארון הקודש הקטן לג'י.אמ.סי של הרב, והם, עם ספרי התורה, היהודים האחרונים שיוצאים מאלי סיני.

***

כפר מימון כבר הפך לבלון מפוצץ, גומי ריק שננקב ואיבד את האוויר. יעל ואני נוסעות בטרמפים לשדרות, משם לירושלים. הדרך שותקת. הסרטים הכתומים המתנופפים על גגות המכוניות בכבישי הארץ נראים כמו לעג לרש. בשעות האלו יישוב אחרי יישוב נחרבים עד עפר, נהפכים במלתעותיו של די.ניין אכזרי לעיי חורבות. הרדיו ברכב משדר דיווחים בלי הפסקה, מגורשים מהגוש מצטרפים למאבק על בתי חומש. היא אוטמת קשב. אין בה מקום לשמוע את הפרקליט המשפטי שחושב ש, ואת הפרשן לענייני מתנחלים שצופה כי.

אנחנו מגיעות ישר לכותל. מצטרפות לאוטובוסים שמרוקנים את משפחות המגורשים הישר לרחבת האבן. הנה מגיעה תהלוכה רגלית של אנשי נצרים, נושאים את המנורה הגדולה מבית הכנסת. רגע אחד מערבב לי עם חורבן בית המקדש. לא זוכרת באיזו מתקופות חיי בכיתי כל כך הרבה כמו הימים האלה.

אנחנו ממהרות להצטרף לקבוצת בני נוער שמקימים שולחן פלסטיק, מציעים שתייה ועוגות לנפלטים מהאוטובוסים. חלקם נראים טרוטי עיניים, מבכי, עייפות ודאגה, וחלקם אפילו לא חוננים אותנו במבט. פוסעים קדימה אל הכותל, קבוצה מלוכדת, ראשם זקוף והם שרים בגוש גדול. וקולות הבכי והזעקה נמהלים בקולות שירה רבה.

ואני לא פה ולא שם. ערבוב-יה. זו המילה היחידה שעולה בראשי שוב ושוב.

***

ערב ירושלמי חורפי קריר, אבל לא קריר מדי. כזה שאפשר לטייל בו בחוץ, ולא חייבים להתיישב במסעדה. משכנות שאננים? הוא הציע לה בטלפון. והיא לא ידעה אם הוא בחור צפוי, או לברך על כך שלא הציע לה את גן הוורדים. דייט ראשון. מי המציא את זה בכלל, בעיקר המבוכה שמשובצת באוויר בין המשפטים, הראש קדחתני, חושב מהר מה יהיה הנושא הבא, שיהיה מיד על מה לדבר כשהנושא הזה ייגמר.

למזלה הבחור הצפוי שהציע את משכנות שאננים לא היה שתקן ולא נזקק לדיבוב. רועי לא הלאה. הוא הביא את הלב שלו. הם לא יודעים איך, אבל כבר בתחילת השיחה הם התגלגלו לדבר על הימים הכתומים ההם. היא סיפרה על ההתגייסות שלה למטה הנוער בחודשים שלפני הגירוש, על החולצה הכתומה שלבשה יומיום במשך חודשים. ימים של ויכוחים עם מחלקי סרטים כחולים בצמתים. פנים אל פנים אקראי ומתוכנן. כמה בכי גאה בה בכל פעם שפגשה אטימות לגוש, לאנשיו, לאדמת הארץ. השנאה והזרות שלא היה להן שם. שמחה לאיד לקראת החורבן. סיפרה על כפר מימון ועל האמון שנסדק בכול. על הימים שעשתה בבתי המלון, מעבירה פעילויות וקייטנות לילדים. נסדקת כשראתה משפחות שלמות יושבות אבלות בחדר אוכל יוקרתי של חמישה כוכבים. הוא סיפר על אלי סיני שלו, על הלילות בין כוכבי השמים לחולות הים, על השיחות הארוכות עם התושבים, על ספר התורה שיצא אחרון, על הצלקת.

ארבע שעות, היא הביטה מופתעת בשעה שהסלולרי הציג. ארבע שעות שהם דיברו על שם, ועל אז. מקום שעדיין לא נפתח בה, פצע שהגליד ומתקלף שוב ושוב, ונפער מחדש כשזיכרונות מגיעים בלי הזמנה. הנה היא מדברת. אולי לראשונה היא מספרת את הכול, קודם לעצמה.

***

"העונה הבוערת", מחייך בעל האולם חיוך עבה, "זה התאריך שנשאר פנוי". י"ב באב. ההורים מחייכים ולוחצים ידיים. הזוג הטרי מצחקק וסוקר את הגן ואת החופה שצופה על פני גגות ירושלים. רק בלילה, כשסיימו להתכתב והיא הניחה את הנייד בצד על רטט, הלם בה התאריך. י"ב באב. יום השנה לגירוש. איפה היא הייתה לפני שנה. הקלות הולמים בה שוב. תירגעי, אומר בה קול. זה לא שאת מגורשת בעצמך. הכאב שלך הוא כמו של כולם. יש שכאבו הרבה יותר ממך.

זה נכון, ועדיין היא מרגישה שגם אם היא לא גורשה מביתה, היא איבדה את הגוש. מותר לה להיות אבלה. יום הזיכרון הוא פצע מדמם של מעגלים נרחבים. לכל אחד יש את הזיכרון והגעגוע והכאב שלו. היא מתרוממת מהכרית ושולחת הודעה לרועי, שואלת אם הוא שם לב לתאריך.

***

התזמורת ניגנה את "ארבע באבות". היא סובבת אותו, שבע פעמים. לאט לאט, יד לאימא שלה ויד לאימא שלו. מהדהד בחלל קולו של הרב: "היום, יום שמציין יום שנה לחורבן, זהו יום שנוסיף בו בניין".

היא מהנהנת לעצמה בתנועה בלתי נראית מתחת להינומה. המחשבות שלה נודדות כמה קילומטרים משם, לרחבת הכותל. שם, בדיוק לפני שנה, הגיעו המגורשים, ופה בדיוק אחרי שנה היא בונה בית. והכאב והשמחה מתערבלים בה בריקוד משונה. יש רגעים שאין בה עוד מקום לשאת את הכאב, ויש רגעים שאין בה עוד מקום לשאת את השמחה. ויש רגעים שהכול נמזג ביחד, למעגל משותף.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי