כל אחד עם שפה אומנותית שונה.
כל אחד עם שפה אומנותית שונה.יצירה של גלית ירושלמי. באדיבות פרדס

מתברר שלכתוב על אומנות לא פחות מורכב מאשר ליצור אותה. אומן משקיע שעות רבות, ימים ולילות ביצירת פאר שמבטאת את מעמקי הנפש שלו – ואז מגיע המבקר המלומד ומתיימר לתמצת את היצירה בשורה וחצי. כך הרגשתי כשהתייצבתי במבנה העתיק של בית הנסן בירושלים, שבו התקיימה תערוכת הסיום של המחזור הראשון של בית הספר הגבוה לאומנות חזותית 'פרדס' מבית המכללה הדתית בגבעת וושינגטון, כדי להתרשם מיצירותיהם של חמשת הבוגרים.

מדובר בתערוכה של המחזור המייסד של 'פרדס', אלה שהחליטו לקפוץ למים עוד לפני שידעו בכלל לקראת מה הם הולכים, מה שבהחלט מאפיין את אופי היצירות. לא מדובר בניסיון ליצור פס ייצור של אמנים, כמו במכללות אחרות לאומנות, אלא לתת לכל אחד להתבטא במרחב האישי שלו. כל אחד מהאמנים הגיע מעולם אחר לגמרי, ובחר להביע את עצמו בשפה אומנותית שונה, ולכן גם קיבל חדר במבנה ובו הציג את שלל יצירותיו. כאמור, אין בדל של קשר בין היצירות של אמן אחד למשנהו. הן אישיות לגמרי.

תפקיד האומנות הוא לבטא שאלה או מחאה, להציף אותה בצורה שלא יהיה אפשר להתעלם ממנה, ובעיקר ליצור תחושות של מציאות לא פתורה. הייחודיות של פרדס היא שכל התלמידים-אומנים בו נעים על הספקטרום הדתי, וגם השאלות שצפות נשאלות מבפנים ולא מבחוץ. "לשאול שאלות מבפנים בלי להיות אפיקורס", כפי שהגדיר זאת פורת סלומון, מנהל בית הספר, במהלך הסיור שערך לי בתערוכה. סלומון הסביר שבית הספר נותן כלים והנחיה צמודה בפיתוח השפה האישית במשך ארבע שנים, עד לגיבוש האג'נדה האומנותית של כל אחד.

לכל אחד מהמציגים זו תערוכת יחיד ראשונה, שמהווה בעבורו כרטיס כניסה לעולם האומנות. ציורי השמן של גלית ירושלמי, שהייתה מורה במשך שנים רבות, מבטאים הרבה אומללות וכאב ולפעמים גם לועגים להם. היצירות של יוסי שפי, יזם כפר האומנים בקריית מלאכי, הן למעשה אתרי בנייה מאולתרים, כעין התרסה כלפי המיתוס של חומה ומגדל, כמו גם הנחת היסוד שבוני הארץ היו רק קיבוצניקים אשכנזים והשאירו אחרים מחוץ למיתוס. מוריה דרעי היא אומנית טוטאלית שיוצרת ציורי ענק שמתגבשים תוך כדי היצירה, מה שנראה כמחול פרטי שהיא ערכה על גבי הבד.

העבודות של שחף בן שעיה מתמקדות בעולם החרדי ובבתי הכנסת. הזווית שלו הומוריסטית ומשעשעת, אך טומנת בקרבה לא מעט ביקורת, כמו למשל, האם לבוש הבגדים בצבעי שחור-לבן הוא הכרחי. שחף החליט לנסות לצבוע קצת את העולם החרדי ולבדוק איך זה נראה, כמו גם את הצורה המקובלת של בתי הכנסת. גם כאן, לא נראה שמדובר בהתרסה, אלא בניסיון לשבירת מוסכמות שהן לאו דווקא הלכתיות טהורות.

שבירת מוסכמות נוספת באה לידי ביטוי ביצירות של סיגלית פריד, שעבדה שנים רבות כמרצה במכללות. פריד החליטה להפקיע חפצים שנמצאים בשימוש יומיומי ובמרחב הביתי ולתת להם קצת להתפרע, בלי היגיון של ממש, מתוך משחק של אינטואיציה פנימית.

ככלל נראה שזו פעם ראשונה שאמנים דתיים מקבלים מרחב יצירה גדול במיוחד, ששובר לא מעט מוסכמות אך משאיר בצד מספיק כדי שהדברים יתקבלו. והם בהחלט מתקבלים.