הרב ישראל אריאל
הרב ישראל אריאלפלאש 90

לא כל יום יוצא לי לשמוע "דקה ישראלית" בגלי צה"ל, וכשהדבר קורה יש לפעמים הפתעות. כך אירע למחרת צום שבעה עשר בתמוז. שמעתי כי הולכים לדבר על כיפת הסלע והדבר עניין אותי. מגיש התוכנית מתאר איך לפי המסורת המוסלמית מן הסלע הזה עלה מוחמד על סוסו לשמיים. בהמשך התיאור ציין כי תחילה הוצב הסהר בראש הכיפה, וכשבאו הצלבנים העמידו הנוצרים צלב בראש הכיפה. בכך נסתיימה הדקה הישראלית. ומה באשר למקדש שלמה שנבנה על ההר? ומה באשר למקדש שני? גם ארון הברית והכרובים ששכנו על סלע זה בקודש הקודשים, לא זכו משום מה להיכלל בדקה הישראלית.

מסתבר שמשמיים מסובבים את הדברים באופן לא צפוי. למחרת השידור האמור נפתחה אש על שוטרים בהר הבית, ומאותה שעה מוקדש זמן לרוב בשידורים להבין באמת מהו הר הבית לעם ישראל. לא דקה ולא שתיים, אלא שעות וימים שהנושא אינו יורד מסדר היום. אכן, זה הזמן הנכון לחשבון נפש בשלושת השבועות. הכתבים מראיינים אישים שונים, ומתקיים הבירור: הרי בהר הבית עמד בית המקדש. ברור אפוא שמשעה שחזר ההר לידי ישראל, צריך העם לשלוט במקום, כי הוא הריבון על הארץ ועל ההר.

שמא נאמר שאין זה אלא צירוף מקרים, אלא שאצל איש אמונה אין מקרה, הכול מכוון. הרי כך נשבע ה' לשלמה בונה המקדש: "והיו עיניי ולבי שם כל הימים". כוונת הפסוק לדעת חז"ל: "אין עיניי ולבי - אלא שם". מעתה שעיני ה' וליבו נתונים דווקא למקום המקדש כל הימים, גם בעת החורבן, מובן מדוע דואגים משמיים, שגם אם אנו מרשים לעצמנו לשכוח את המקום, מזכירים לנו אותו מחדש ובמיוחד בימי החורבן.

דקה ישראלית אחרת עברה עלינו ביום ירושלים; מועצת הרבנות הראשית התכנסה באחד האולמות ברחבת הכותל והכריזה כי המקדש ייבנה על ידי משיח. לכאורה מובע כאן ביטחון עצום בביאת המשיח, אך למעשה הנציחה הרבנות הראשית את שלטון המוסלמים בהר ליובל נוסף. עתה מסתמכים מאמיני האסלאם על החלטה זו, וקובעים נחרצות: כשיבוא משיח – נדבר, בינתיים הר הבית שלנו על דעת הרבנים. אכן, חודש לאחר מכן עלו חצי מיליון מוסלמים אל ההר לחוג את הרמדאן כשליטים לכל דבר.

דקה מלפני 700 שנה

לעומת הדקות הישראליות שאנו זוכים להן בדורנו, חביבות על בורא עולם דקות אחרות מדורות עברו. הנה אחת מהן המתוארת במדרש (בראשית רבה סד) אודות רבי יהושע בן חנניה, חבר הסנהדרין בכרם ביבנה. כחמישים שנה לאחר החורבן ניתן אישור על ידי מלכות רומי לבנות את בית המקדש. הידיעה עוררה התלהבות עצומה בעם, והוא החל לנהור ארצה לבנות את המקדש בירושלים. בין העולים היה גם רבי יהושע, אשר נטל את כלי העבודה כדי לבנות את המקדש מחורבנו. המלכות חזרה בה, ורבי יהושע נאלץ לשכנע את העולים שיש לחכות להזדמנות אחרת. אך חכמינו ז"ל הנציחו את דמותו לדורות כבונה המקדש השלישי. מתברר שחבר הסנהדרין אינו ממתין למשיח כרבים מבני דורנו. חבר הסנהדרין מחויב למצוות התורה בין אם בא המשיח ובין אם לאו. זו, אכן, דקה ישראלית אמיתית ומופלאה שכל כך חסרה לנו.

ועוד דקה ישראלית מלפני כשבע מאות שנה. באותם ימים עלה ארצה רבי אישתורי הפרחי. לנגד עיניו נגלתה מציאות של חורבן ושממה אחרי מלחמות הצלבנים. והנה מתאר רבי אישתורי הפרחי כיצד הוא הולך בדרך מקהילת בית שאן לירושלים, נפגש שם עם רבנו ברוך ודן עמו על חידוש עבודת הקורבנות במקדש. כן תיאר איך רבינו יחיאל מפריז ז"ל, מבעלי התוספות, "אמר לבוא לירושלם, והוא בשנת שבע עשרה לאלף השישי, ושיקריב קרבנות בזמן הזה". ובדרך חזרה לביתו מתאר: "אנוכי בדרך לפני שילה שב למקומי", שם נזכר שלא הספיק לשאול: "מה נעשה מטומאתנו" גם לא שאילתיו "אנא הכהן המיוחס!"

דומה שדקה ישראלית כעין זו של אחד מגדולי בעלי התוספות היא הדרושה לנו. יהודי מאמין ואיש מעשה, שעובר כחום היום לרגלי תל שילה, כל כולו נתון לבניין מיידי של המקדש, ואינו מעלה על דעתו להמתין למשיח. זו הדקה שצריך להחיותה מחדש.

האוזניים אטומות. לו זכינו היינו שומעים כיצד השכינה מתייפחת בהר בית ה' בימינו אנו. הלא כך מספר רבי יוסי: "פעם אחת נכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. אמר לי אליהו: בני, מה קול שמעת בחורבה זו? ואמרתי לו: שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת: אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי... אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך" (ברכות ג, א). כלומר, השכינה בוכייה, כי מלך מלכי המלכים מצפה לבניו, וגדולה ציפייתו, שישראל יתעוררו ויבואו לקלס אותו בביתו.

על כך אומרים חז"ל במדרש איכה זוטא, שהקב"ה קורא לישראל: "נחמוני, נחמוני עמי... אתם צריכים לנחם אותי". אנא, אל תמתינו שאני אנחם אתכם, שהרי הבית נחרב בעוונותיכם. "נחמוני עמי", כי חובת הניחומים מוטלת עליכם, לקום כאיש אחד, ולבנות את הבית השלישי ככתוב: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".