דוקטור אסתי טוב-לי, ראש החוג לחינוך במכללת שאנן לחינוך בחיפה, מתייחסת ביומן ערוץ 7 לשבועות האחרונים של החופש הגדול והחזרת התלמידים למסלול סביר של שנת לימודים.
בראשית דבריה מבהירה ד"ר טוב-לי כי "אם אנחנו ניתן לכל הילדים, גם למתבגרים שהפכו יום ולילה, לחזור לעניינים בקצב שלהם זה לא יהיה, ולכן אנחנו צריכים לעשות את זה ולנווט את זה, אבל לעשות את זה בשיקול דעת ובנחת ומתוך חיוך".
במהלך השיחה עמה שבה ד"ר טוב-לי ומדגישה כי ההכנה לשנת הלימודים אינה מתמקדת בשינויי לוח הזמנים של היממה בחזרה לסדר זמנים סביר ושגרתי ולא דווקא בסוגיית התזונה הנכונה והמסודרת, אלא בתהליך עמוק הרבה יותר, "אנחנו יוצאים לשנה חדשה שתהיה נהדרת ונחלום בה חלומות ונרדוף אחריהם, וזו מוכנות והתכוננות וציפייה, ולא רק לקום ולישון בזמן. אנחנו עושים התכוננות רגשית ומשפחתית ליום הגדול".
"כמו שלקראת חתונה או בר מצווה מתכוננים גם כך צריך להיערך לתחילת שנת הלימודים מתוך חדווה וציפייה להגשמת חלומות. השכנוע צריך להיות גם במרכיבים החומריים של תכנון ושינה בזמן, אבל יש משהו יותר עמוק – לקחת את הילדים בכל גיל ולומר להם בואו לא נבזבז את השנה, בואו לא "נחזור לשגרה", אלא ניקח את השנה כיעד, נחשוב איזה חלומות אנחנו רוצים לחלום, במה הייתי רוצה להיות טוב, כישורים חברתיים, חוגים וכו'".
על דבריה אלה נשאלה טוב-לי אם הם אינם תואמים את ההתרגשות שמפעמת בעולים לכיתה א' אך נעלמת ככל שחולפות השנים עד לכדי תחושת מיאוס ממערכת הלימוד. לדבריה גם אם אלו תחושות הילדים הרי שעל ההורים מוטלת המשימה שלא לחזק את התחושות הללו אלא את ההרגשה שניתנת להם אפשרות לשנות את חייהם באופן מהותי.
ובאשר למערכת, שלעיתים יש להודות בצער כי אינה מייצרת אצל התלמידים את התחושה של אתגר וחלום אלא של רצון להימלט הבייתה, אומרת ד"ר טוב-לי כי גם אם נדמה שלא ניתן לשנות את המציאות, על אף שנעשה רבות מאוד כדי לשנות אותה ולקרב אותה למציאות אופטימאלית, עדיין, "בצד שלי כהורה, האם אני רוצה שהילדים ילכו אבלים וחפויי ראש לבית הספר? מה אני יכולה לעשות כהורה? לדבר על שיעורי בית, על ארגון ילקוט ועל "סנדביצ'ים ירוקים" בתיק, וגם על כך ש'אל תבזבז את הימים שלך', לדבר על מה שתוכל לעשות כדי שתלך לבית הספר עם חיוך, לפעמים זו עזרה חברתית, לפעמים תיאום עם המורה. ניתן להתייחס לשיעורי בית כדבר המגעיל ביותר, אבל ההסתכלות שלי כאם תקבע אם הילד יתייחס לדברים כאתגר או לא", היא אומרת ומציעה להגיד לילד שכאשר אוספים אותו מבית הספר יספר על הדבר הטוב ביותר שקרה לו בבית הספר, ושעד המפגש הזה יחשוב על מה יספר להורה.
ומה לגבי הכנת ההורים כדי שאכן אלו יהיו הדגשים שהם מעבירים לילדיהם? "אני יושבת עם הסטודנטים שלנו ומדברת על אסיפת ההורים הראשונה שבה במקום לדבר על מה שצפוי בשנה, אפשר לשלוח להם עמוד מודפס על כך ולמקד את השיחה בדיבור על הדברים הללו שיוצרים התלהבות אצל הילד, משחק תפקידים, יצירה משותפת וכו'".
ואולי, נשאלה ד"ר טוב-לי, כל השיח האידאלי הזה מתאים להורים שהם בעצמם מורים, ובחופש הגדול גם הם בחופש גדול ויכולים לקיים שיחות שכאלה, אך לעומתם הורים שמגיעים אל הבית בשעות הערב מעבודתם גם בחופש הגדול אינם מתפנים לשיח מהותי ועמוק שכזה? טוב-לי דוחה את הטענה ואומרת: "אני עובדת מול הורים שמגיעים הביתה מותשים עם עוד אלף משימות לעשות, ומה שאני מציעה לא לוקח זמן, מדובר בשינוי בראש ובשיח. לא צריך שעות רבות לשם כך אלא מודעות וחמש דקות. לדבר על איך אפשר להוציא מכל דבר את הטוב. הם מסתכלים עליך כשאתה בדיכאון כעוס או מתוסכל ולומדים איך להתנהג במצב שכזה".