בשבע מהדורה דיגיטלית

מנגבת חומוס בדמשק

ד"ר נירית רצתה להשלים דוקטורט מעמיק והחליטה לשים תרמיל על הגב ולצאת למדינות מוסלמיות כדי להכיר את העולם הערבי מקרוב

רבקי גולדפינגר , י"ח באב תשע"ז | עודכן: 23:51

"היום אני בת בית בקטאר, במפרץ הפרסי. את ירדן אני מכירה כמו את כף ידי". ד"ר נירית
"היום אני בת בית בקטאר, במפרץ הפרסי. את ירדן אני מכירה כמו את כף ידי". ד"ר נירית
צילום: עופר עמרם

מה גורם לאישה נשואה ואם לארבעה, תושבת יישוב דתי-לאומי במרכז הארץ, לארוז מזוודה ולטוס הלוך ושוב במהלך השנים האחרונות למדינות מוסלמיות וערביות, שעם חלקן אין למדינת ישראל יחסים דיפלומטיים?

מה גורם לה להתארח דווקא אצל תושבים מאותן מדינות ולא בבתי מלון? ד"ר נירית חקרה בשנים האחרונות לצורך עבודת הדוקטורט באוניברסיטת בר-אילן את תהליכי הליברליזציה והדמוקרטיזציה במדינות סוריה, מרוקו וירדן בעידן שלטונם של בשאר אסד, המלך עבדאללה השני והמלך מוחמד השישי.

אך במקום להסתפק במידע תיאורטי בלבד, נירית הפשילה שרוולים, ארזה תיק ויצאה לשטח למסע מחקרי במדינות ערב. לא מדובר בטיול תיירותי, אלא לעיתים בכניסה לאזורים שעלולים להיות מסוכנים. הביקורים הללו לא מאפשרים לחשוף את תמונתה ופרטיה המלאים, כמו גם את תמונותיהם של האישים הערבים שנפגשו עימה.

כשאנחנו פותחות בשיחה, אני מביעה את פליאתי על התעוזה שבמסעותיה אל מדינות שכף רגלם של ישראלים כמעט אינה דורכת בהן, אבל נירית לא מבינה על מה המהומה. "תמיד אני צריכה לשכנע את כולם, גם ישראלים וגם מוסלמים, שאני לא מהשב"כ או מהמוסד", היא צוחקת. "באים אליי אנשים מהיישוב שלנו ואומרים 'נו, כולם יודעים שאת מהמוסד. ספרי מה את עושה שם באמת'. אני רגילה שאף אחד לא מאמין לי. זה בסדר. אני חיה עם זה. העניין הופך יותר מסובך כשאת נפגשת עם סורי שמגיע מסוריה הבוערת, או פליט איראני, ולכי תבהירי שאת לא אשת מוסד. צריך לדעת איך לעשות את זה ואיך לבנות את האמון של האדם מולך. זו כנראה מיומנות שפיתחתי עם השנים".

נסעת לבד למדינות ערביות זרות. לא פחדת?

"אני מאמינה שהמידע וההבנה שאת מקבלת מתוך השטח, לעולם לא יהיו דומים להבנות כשאת יושבת בחדר מול מחשב או כשאת מבקרת בארכיונים. ההבדל הוא שמיים וארץ. ברגע שיצאתי למסע הזה וחציתי את הגבול - לא ראיתי את עצמי מוותרת על זה. היה לי ברור שאת המקורות אני מביאה מהשטח".

עם מי נפגשת?

"נפגשתי עם כל רובדי האוכלוסייה. לאט לאט המעגל הלך והתרחב עד שהגעתי לעוד ועוד שכבות מהאוכלוסייה המוסלמית, אנשים רמי דרג, פוליטיקאים ושרים, אזרחים, אנשים ממחנות פליטים, חבר'ה צעירים, סטודנטים. פגשתי בצורה בלתי אמצעית אנשים מכל שכבות האוכלוסייה וזה היה מרתק".

"פתאום בעל הבית נורא כעס"

בפעם הראשונה שיצאה למסע, לפני כארבע שנים, השאירה מאחור תינוק בן חודשיים. "השארתי פצפון. דאגתי לו לבקבוקים ויצאתי עם קצת ייסורי מצפון ואני מודה שגם עם חששות. השארתי לבעלי רשימה של אנשי קשר וטלפונים למקרה הצורך. הגעתי לעמאן, ובפעם הראשונה חוויתי את האנשים הירדנים האותנטיים. גיליתי עולם אחר ממה שחשבתי. זו הייתה חוויה מעצימה שרק גרמה לי לרצות להגיע לשם עוד פעם. מאז הגעתי לירדן כמעט כל שבוע לפגישות וראיונות".

ואיך מגיבים המרואיינים שלך לעובדת היותך ישראלית?

"צריך לעשות הכול בצורה מושכלת", היא מסבירה. "כשאני מגיעה למקומות מסוימים והאנשים נתקלים לעיתים בפעם הראשונה בחייהם בישראלית - אני מודה שיש רתיעה מסוימת. הם שואלים בחשד 'את מהשב"כ או מהמוסד?', הרי איזו אישה תסתובב לה לבד במדינות ערביות? אני אומרת להם שאני לא משתייכת לאף קבוצה כזאת, גם לא לדיפלומטיה של מדינת ישראל. אני נטו חוקרת מהאקדמיה. העובדה שאני מתהלכת תחת כתר האקדמיה נותנת לי מרחב פעולה וחופשיות", היא מדגישה. "ברגע שאת עוברת את המשוכה הזאת של החשד הטבעי אז זהו, הלבבות נפתחים. האני מאמין שלי הוא שאני בחיים לא אוכל להכיר אותם באמת אלא אם אשב להם בתוך הבית, אוכל איתם מאותה צלחת, אנגב חומוס ואשמע מה שיש להם על הלב. הדברים האלה באמת פותחים שער להיכרות אמיתית ומעמיקה".

את עובדת היותה ישראלית היא לא בהכרח חושפת, "תלוי במדינה שאליה נכנסתי. יש מקומות שאני לא אומרת למרואיינים שאני מישראל ולא מדברת אף מילה בעברית. אני משתמשת בדרכון אירופאי שברשותי. קרה פעם שהחבר'ה מהבית התקשרו אליי בדיוק כשהייתי במקום הומה אדם במדינה שאין לה יחסים דיפלומטיים עם ישראל. עם בעלי דיברתי באנגלית, ואז הבן הקטן שלי רצה לדבר איתי. לא יכולתי לדבר אף מילה בעברית ועניתי לו באנגלית. הוא לא הבין מילה ממה שאמרתי. אין מה לעשות, לפעמים אני משחקת את המשחק הכפול הזה".

במסעות הללו אל מעבר לגבולות ישראל היא חשה לעיתים לבדה. "יש רגעים של בדידות. רגעים שאני מרגישה בארץ זרה. כשאני מגיעה למדינה שעוד לא ביקרתי בה, אני לא בהכרח מכירה את התרבות ואת כל מה שקורה סביבי. יש הבדלי תרבויות שצריך להכיר וללמוד על הדקויות שלהם. קרתה לי פעם סיטואציה מביכה במדינה שהיא די אוהדת את ישראל, למרות שאין לנו יחסים דיפלומטיים איתה. הגעתי לבית המארח שקיבל אותי מאוד יפה. לבית הוזמנו אנשים כדי שאני אכיר ואראיין אותם. באותו הזמן מה שעבר לי בראש זה הדפוס שאני מכירה מירדן.

כמובן, אנחנו יושבים על כוס קפה ופותחים בשיחה קולחת. הייתה אינטראקציה מעולה ופתאום הרגשתי שבעל הבית נורא כועס. לא ידעתי על מה, אבל זאת הייתה תחושה מאוד לא נעימה. תוך כדי, הנוכחים בחדר התחילו לדבר בשפה מקומית שאני לא מכירה והצביעו עליי. הייתי מושפלת. הרגשתי רע והחלטתי לשתוק. אני נמצאת במדינה זרה ולא מבינה מה למען השם הם רוצים ממני. אחרי שהמרואיינים הלכו, בעל הבית צרח עליי: 'חשבתי שאת יותר חכמה. איזו מין דוקטורית את תהיי?'. הוא רתח מכעס. בא לך רק לקום וללכת. נכנסתי לחדר ואמרתי לעצמי 'או קיי, תירגעי. את יכולה לקחת את המזוודה וללכת, ומצד שני את יכולה לנסות להבין מה בעצם קרה כאן'. המתנתי שיירגעו הרוחות. כשיצאתי מהחדר הוא אמר לי 'אלו היו האורחים שלי'. אז הבנתי שפשוט לקחתי לו בלי לשים לב את המקום שלו בתור מארח ופגעתי בכבוד שלו כבעל הבית.

"אנחנו רואים את העולם הערבי כמקשה אחת, ופתאום את מגלה שזה כל כך שונה ממקום למקום ומתרבות לתרבות. יש כל כך הרבה ניואנסים קטנים שאת נתקלת בהם רק בשטח. אפילו איך לנגב חומוס".

כשאת מספרת שאת מישראל, זה לא מסוכן?

"את לומדת לבטוח באנשים, ובסופו של דבר את רואה שהם בני אדם בדיוק כמוך".

אולי זאת תמימות?

"בישראל אנחנו אוכלים את הפחד שאנחנו חיים בו, ולא קיים במקומות אחרים בעולם. כל כך הרבה פעמים שמעתי את המשפט 'אני יודע שאת מישראל, אבל לא מעניינת אותי הפוליטיקה. אני רוצה להכיר אותך כבן אדם'. היה להם חשוב להבהיר לי שלא באמת אכפת להם הפן הפוליטי. הייתה פעם אחת שנתקלתי בבן אדם בכיר שהאשים אותי בכל הצרות של מדינת ישראל מול הפלשתינים. הוא צעק עליי שירינו גז על עזה כמו הנאצים וממש כיסח אותי.

הבהרתי לו שאני חוקרת אקדמיה ולא נוגעת בארגוני טרור ולא בפוליטיקה הפלשתינית. הסוגיה הפלשתינית לא בתחום המחקר שלי. המארחים שלי יודעים שאנחנו לא נוגעים בסוגיות פוליטיות. רק בחדרי חדרים נפתחים דברים, ואז את מגלה שזה עולם שלא בהכרח שונא אותנו. עולם שלא חי את הפוליטיקה כמו שאנחנו חיים. עולם שלאו דווקא תומך בטרור ובחמאס. באמצעות המחקר פגשתי את העולם הערבי והעולם האסלאמי בצורה אחרת לחלוטין ממה שאנחנו מכירים מהתקשורת וחווים ויונקים מגיל אפס".

היחס כלפי ישראל, היא מדגישה, מורכב ולא בהכרח רווי שנאה. "שמעתי גם גילויי הערצה לישראל. הם מדברים על העוצמה והכוח שלנו. יש כאלו שאומרים לי את זה לא לציטוט. הם לא יעזו להביע את דעתם החיובית בפומבי. את מגלה שהעולם הזה הוא לא כולו אנטי ישראל. העמדה שמדינת ישראל חיה בה שכולם שונאים אותנו וכולם נגדנו היא כל כך צרת אופקים".

אולי זאת המציאות שמאלצת אותנו לחשוב ככה?

"ולמה את חושבת שאנחנו רואים את המציאות As is? אולי אנחנו ניזונים כל השנים מהסתכלות שבאיזשהו אופן היא לא נכונה".

כשאני רואה יהודי שהולך בירושלים ותוקעים לו סכין בגב רק בגלל שהוא יהודי, אני מבינה שזאת המציאות.

"השאלה שלי היא אחרת, למה מקרה כזה גורם לך לחשוב ששונאים אותך בקטאר? למה הבן אדם הפשוט בקטאר שונא אותך?".

אולי כי הוא מושפע מעלילות הקיפוח והכיבוש של הפלשתינים.

"אולי זה אנחנו, שחיים על הסיפור הפלשתיני יותר מהם? פעם דיברת עם קטארי? כשאת מדברת איתם את מגלה שלרוב לא מעניינת אותם הפוליטיקה שלנו. הרבה פעמים הם אומרים לי 'אני לא שופט אותך לפי הפוליטיקה. מעניין אותי רק אם את בן אדם טוב או לא'".

יכול להיות שאת אורחת שלהם, אז הם אומרים לך את מה שהיית רוצה לשמוע?

"אף אחד לא מכריח אותם לארח אותי בבית שלהם. הם יכולים לא לשמור איתי על קשר. ואגב, יש מקרים שאומרים לי מפורשות 'אני לא אוהב את הממשלה שלך. אני שונא את הציונות'. אני שומעת גם משפטים כאלה. לא כולם אוהבי ישראל. כשאתה לוקח את המפגש למקום שהוא לא פוליטי אלא אנושי ואקדמי, אז בהמשך נוצר חיבור יפה ופתוח. וכן, יש הרבה אנשים טובים בעולם הערבי, סורים, פקיסטנים, ירדנים שמכירים במדינת ישראל ורוצים את ישראל יציבה. לעובדה הזאת לא מספיק ישראלים מודעים".

בוב הבנאי בערבית

נירית (41) גדלה ברחובות ולמדה באולפנת צביה בעיר. בגיל 22 נישאה, אך את לימודי התואר הראשון החלה בגיל 32 בלבד. "עד אז גידלתי את הילדים. בעלי עובד בעבודה תובענית מאוד והחלטתי להקדיש את עצמי לילדים. אני שמחה על כך. באיזשהו שלב התחלתי לימודי תואר ראשון במחלקה ללימודי מזרח תיכון באוניברסיטת אריאל".

היה לך ברור שתמשיכי לדוקטורט?

"אף פעם לא חשבתי שאעשה דוקטורט. זה פשוט קרה", היא מחייכת. "הייתה לי תמיד משיכה לשפות. למדתי ספרדית לבד. כשהתברר לי שיש בלימודי התואר את השפה הערבית, הלכתי על זה. שם נחשפתי לראשונה לעומק השפה. כל שבוע שיננתי 50‑60 מילים בעצמי. קראתי עיתונות ערבית. כשירדתי לשטח בדוקטורט התחלתי להשתפשף עם השפה. היום אני בת בית בקטאר, במפרץ הפרסי, מדינות שאין לנו יחסים דיפלומטיים איתן. את ירדן אני מכירה כמו את כף ידי. אני כמו חתול רחוב, שזורקים אותו והוא מסתדר בכל מקום", היא צוחקת.

גם בביתה השפה הערבית מורגשת. במחשב הביתי משודרת לבנה הסדרה בוב הבנאי מדובבת בשפה הערבית. "כן, אני מלמדת את הבן הקטן ערבית. יש לו קליטה טובה לשפות, והוא נולד לתוך המחקר שלי. הוא יודע שאמא 'עובדת בערבית' וחווה איתי את כל התהליך של המחקר".

את חושבת שילדי ישראל צריכים ללמוד את השפה הערבית?

"בהחלט. יש כאן אוכלוסייה שהיא מיעוט אבל מיעוט גדול, ואנחנו צריכים להבין אותם. הם לומדים עברית ומן הראוי שאנחנו נלמד ערבית. לא להסתפק בכמה משפטי בסיס, אלא ללמוד שפה על בוריה. לא להסכים עם הדעות שלהם או כן להסכים - זה כבר עניין אחר, אבל למי שחי כאן, במזרח התיכון - השפה הערבית היא לגמרי הכרחית".

את לימודי התואר הראשון סיימה כמצטיינת נשיא. "התאהבתי בנושא. בשפה הערבית יש עומק מדהים. אבל גם התחום של מזרח תיכון כל כך בוער, כל כך אקטואלי ועם שורשים בעבר". משם פנתה ללימודי תואר שני באוניברסיטת בר-אילן. "נחשפתי לנושא מדהים של תהליכי ליברליזציה ודמוקרטיזציה במדינות ערב. כל הזמן שמעתי את המנטרה הזאת, שיש תהליך של ליברליזציה במדינות האלו, אבל הוא לא אמיתי או חלקי בלבד. בעידן הפייסבוק והאינטרנט, את פוגשת אנשים מפקיסטן, מאיראן, מדברת איתם ומשהו לא מסתדר. מצד אחד כל המרצים אומרים שאין תהליכים או שזה רק לשחרר חבל ולמשוך חזרה. מצד שני, אני שומעת אנשים אינטליגנטים שמעוניינים לדעת על ישראל. כשאת חושבת על העולם הערבי, את מתייחסת אליו כאל משטר חשוך ואפל לחלוטין, ופתאום את מגלה שיש תקשורת ושאת יכולה לדבר איתם. ואת אומרת 'וואו. זה שונה ממה שאני מכירה'. אז החלטתי שאני רוצה לחקור את תהליכי הליברליזציה במבט השוואתי במדינות סוריה, ירדן ומרוקו. הייתה לי תחושה שיש כאן דברים שצריך לחקור".

הימים היו ערב פרוץ האביב הערבי. "הרגשתי את השטח גועש. דיברתי עם אנשים במצרים, בתוניסיה, ושמעתי שהשלטון מתערער, שלאנשים לא טוב. הרגשתי את הקרקע תוססת. ידעתי שאני רוצה לחקור את התהליכים האלה ומשם הדרך לדוקטורט הייתה סלולה".

מה בחנת בדוקטורט?

"האמנתי שאם נבין את התהליכים, הם ישפכו לנו אור על העולם הערבי ועל המזרח התיכון. מדובר בנושא מורכב מאוד. הדוקטורט נבנה במבט השוואתי משולש: קודם כול, ההשוואה בין המדינות: סוריה, מרוקו וירדן. מבט נוסף הוא בין-דורי, השוואה בין שלטון דור האבות לדור הבנים, בשאר אל-אסד, המלך עבדאללה השני והמלך מוחמד השישי. והמבט השלישי בין שתי תקופות: החל משנת 1995, ערב עלייתם לשלטון של שלושת המנהיגים, ועד לשנת 2011 של האביב הערבי, בהשוואה לתקופה השנייה שבוחנת את התהליכים שננקטו בידי המנהיגים, מהאביב הערבי עד לשנת 2016. המחקר הוכיח שיש קשר ישיר והדוק בין תהליכי ליברליזציה ודמוקרטיזציה שנעשו בעשור הראשון ובין מאורעות האביב הערבי".

מדובר במחקר השוואתי רחב היקף.

"מאוד. זה נושא רחב ואני הכנסתי את הכול לתוך דוקטורט ארוך ומקיף. לא הייתה לי ברירה, כי אם את באמת רוצה להבין איך דברים קורים, את לא יכולה לעשות קיצורי דרך. כך שהדוקטורט מאוד מורכב, אבל הייתה לי סייעתא דשמיא גדולה לאורך כל הדרך. אני מאמינה שהרבה דוקטורנטים היו מוכנים לחקור את המזרח התיכון, אבל לקחת תרמיל על הגב ולהיכנס שם לעובי הקורה - זה אני לא יודעת כמה היו מוכנים לעשות".

ומה בנוגע לאוכל כשר? איך מסתדרים?

"אני לא אכלנית גדולה. אני אוכלת כשיש ולא עושה מזה סיפור גדול, אפשר להסתדר. אבל המארחים דאגו לי לאוכל כשר גם במקומות שלא דמיינתי. מתברר שיש יהודים בהרבה מקומות שאנחנו אפילו לא יודעים עליהם. במרוקו הביאו לי מבשלת מהקהילה היהודית".

הצד החיובי של בשאר אסד

נירית לא הסתפקה בנסיעות ומפגשים בינאישיים. לצורך המחקר פתחה חשבון פייסבוק שבו היא מופיעה תחת שם כיסוי גרמני. "אני מציגה את עצמי כחוקרת מברלין יוניברסיטי בגרמניה. זה מאפשר לי ללמוד לעומק את השטח. דיברתי עם אנשים בזרמים קיצוניים, כמו אלקעידה או האחים המוסלמים. אני חברה באלקעידה הסורית כבר כמה שנים. קיבלתי שם המון מידע על סוריה לצורך המחקר ואני מכירה את המיליציות מבפנים. במחקר אני לא נוגעת בארגוני טרור, אבל מבחינתי היה קריטי לדעת ולהכיר דברים מהעולם הזה כדי לנתח את התהליכים בסוריה".

ולא תעבירי בעת הצורך מידע לגורמים רלוונטיים בישראל?

"אני מקבלת המון מידע משם, שאני מסננת ומנתחת. אני נכנסת לקרביים של הארגון. לפני שש שנים בערך הגיע אליי מידע לגבי תא טרור מסוים שהיה לגיטימי בסוריה. באיזשהו שלב שמתי לב שהתחיל קשר בין תא הטרור לתת ארגון בעזה. ראיתי שהקשרים מתהדקים והם מתחילים לרקום כל מיני דברים שעלולים להיות לא טובים למדינת ישראל. אז במקרה קיצון כזה העברתי את המידע למי שצריך. אני לא נוהגת לבוא ולחפש את זה. זאת לא המטרה שלי. אגב, גם אם זה לא היה מקרה קיצון אלא ידיעה שיכולה לסכן את מדינת ישראל או אנשים במדינת ישראל - ברור שאני אעביר את המידע לגורמים המוסמכים. אבל אני לא יושבת כמו 8200 ומחפשת את הפעילויות החבלניות האלה. זה פחות מעניין אותי. אני רוצה לשמוע יותר על האדם ועל התרבות כדי להבין מאיפה נוצר האביב הערבי במזרח התיכון. האם אנחנו יכולים להתמודד עם זה? מהן ההשלכות לגבי מדינת ישראל? אלה הדברים החשובים מבחינתי".

ומה למדת במחקר שלך?

"אנחנו רואים את העולם הערבי כעולם נחשל. זאת הטעות הפטאלית שלנו. הוא לא עולם נחשל. תחילת שנות האלפיים הייתה תקופה שבה התחלפו המון שליטים, וביניהם עבדאללה השני ובאשר אל-אסד. זאת מציאות של דור שלטוני חדש שעלה למעלה. זה מאוד סקרן אותי, כי השליטים החדשים היו בעלי אוריינטציה מערבית, מה שלא היה לדור האבות. אנשים מאוד משכילים. הוכחתי שעד שנת 2010 קרו במדינות הללו תהליכים אדירים. כמו למשל בשאר אל-אסד, שעד שנת 2010 הצעיד את סוריה אל מקום טוב יותר מבחינתה".

את מדברת על מנהיג שרוצח את העם שלו.

"אני מתייחסת כרגע לתקופה שלפני האביב הערבי, וצריך לזכור שכשאנחנו בוחנים מדינה צריך להסתכל במשקפיים שלה. אי אפשר לבחון מדינה לפי העיניים המערביות שלנו. בשאר אל-אסד בעשר השנים הראשונות היה תחת אמברגו, ולמרות זאת הצליח לכונן תהליכים שאני לא בטוחה כמה שליטים היו מצליחים לכונן במציאות כזאת. הוא מיגר את האנאלפביתיות בסוריה. הוא קידם את התעופה. בהרבה פרמטרים אנחנו לא בוחנים את בשאר אל-אסד בעיניים הנכונות, אלא רק ממה שאנחנו ניזונים מהתקשורת. לכן במחקר די התנתקתי מהתקשורת ויצאתי לשטח להרגיש את הדופק", היא אומרת ומוסיפה כי התהליכים התרחשו בשלוש המדינות שבמחקרה. "התעופה, מערכת הבריאות, מערכת החינוך התקדמו, מי יותר מי פחות. הוכחתי במחקר ששלושת השליטים החדשים מוכנים לוותר על שטחים. זה לא בדמם, כמו שהיה אצל דור האבות.

"הפספוס הגדול של מדינת ישראל הוא איך היא קוראת היום את השליטים האלה, ולכאן נכנסת היוהרה הישראלית. 'אנחנו סופר דופר של תעשייה ביטחונית', 'אף אחד לא יכול עלינו'. דוגמה בולטת לכך זאת התקרית האחרונה בירדן", היא קובלת. "אני טוענת שישראל עשתה שם שרשרת של טעויות פטאליות שלא לצורך. יש לנו סכסוך קשה מאוד על הר הבית, וישראל לא לוקחת בחשבון שכל סכסוך פלשתיני-ישראלי קשור ישירות גם לירדנים. ירדן היא מדינה בעלת אתגרים שלא יתוארו - כלכלה רעועה, ארגוני טרור שנמצאים פנימה, ומדינת ישראל קצת שוכחת שאם לא הייתה ירדן שעוצרת את הארגונים הללו בגופה, אז ארגוני הטרור האלה היו בתוכנו. נכון שהיינו מתמודדים, אבל זאת זירה שמדינת ישראל הייתה מוותרת עליה. שיתופי הפעולה מול ירדן בשטח ומתחת לפני השטח לא יסולאו בפז. יש שיתופי פעולה ביטחוניים שהם קריטיים לשתי המדינות. לכן שתי המדינות צריכות לראות איך לשמר את השלום הזה".

אז איפה לטענתך טעינו?

"התקנת המגנומטרים למשל הייתה יכולה לעבור בשקט, אבל מדינת ישראל מחליטה לעשות את זה לפני התפילה כשעשרות אלפי אנשים עומדים בפתח. זה יוצר מהומה לא נורמלית ומתח עצום בין הפלשתינים לישראל. כל זה משליך גם על עמאן. כשכאן השטח בוער - גם שם השטח בוער. וביום ראשון 23/7 קורה האירוע בירדן. אחרי יום של דממת אלחוט, מדינת ישראל מצהירה שהמפגע בא לדקור ולרצוח מאבטח ישראלי. ואני אומרת מתוך הניתוחים שלי וההיכרות המעמיקה את ירדן שלא כך היה, בצורה חד משמעית", קובעת נירית. "אני מכירה את שר הפנים הירדני. הוא לא היה יוצא בהצהרה חד משמעית שזה לא פיגוע טרור אם זה כן היה כך. העם הירדני עד לרגע זה טוען שזה לא היה פיגוע. הממלכה סוערת. ואנשים בכירים יוצאים ואומרים שלמרות שלא מדובר בפיגוע טרור ולמרות שהישראלים טועים, אנחנו תומכים בשגרירת ישראל. זה מדהים. ירדנים מכל השכבות, למרות שהם מאמינים שזה לא היה פיגוע טרור, קוראים להתעלות מעל זה ולנסות לראות איך מייצבים את השלום. זאת גישה שלא ראיתי בשנים הקודמות בירדן".

ישראל לא צריכה להגן על עצמה ועל המתפללים בהר הבית?

"שלא תביני לא נכון, אני טוענת שהיה נכון להכניס מגנומטרים להר הבית, אבל יש צורה לעשות את זה. לא בכזה רעש וצלצולים. בנוסף לכך יש את ההתנהלות באירוע בשגרירות. אני מכירה את ירדן וזה גורם לי להכריז שב‑95 אחוזים זה לא היה פיגוע חבלני עוין נגד מדינת ישראל", היא חוזרת על גרסתה. "אני רוצה להדגיש, מדינת ישראל חייבת לתת חסינות דיפלומטית למאבטח שלה. זה חד משמעית היה נכון, אבל מפה הכול הידרדר. כשראש ממשלת ישראל מקבל את המאבטח בריש גלי בחיוכים וחיבוקים, זה לקחת את החרב ולסובב אותה בבטן הרכה של הירדנים. אין הבנה ואין רגישות. אל תשכחי שהמאבטח נחשב לרוצח בירדן. אני מאמינה שבעקבות כך נוצר מצב רגיש שמסכן אותו. לצערי, מי שנפגע בסופו של דבר זה המאבטח עצמו, כי למחרת הזהות שלו נחשפה".

מה לדעתך מדינת ישראל צריכה לעשות כדי לתקן את הנזק?

"הנזק הוא בעיקר תדמיתי, ויש מלחמה על דעת קהל הן בישראל והן בירדן. מן הראוי שישראל תאפשר חקירה משותפת של האירועים מול ירדן, גם אם מדובר בחקירה בעלת תנאים שיגבילו את המעורבות הירדנית. לאור היכרותי את הזירה הירדנית, אני משוכנעת שלא הייתה כאן פעילות חבלנית עוינת מלכתחילה - ומכאן יש מקום לשיתוף פעולה בממצאים ובחקירה".

כמומחית לנושא ירדן, האם לאחר התקרית האחרונה נעזרו גורמים במדינת ישראל בהיכרות העמוקה שלך לצורך גישור בין המדינות?

"אין תגובה".

rivki@besheva.co.il