בשבע מהדורה דיגיטלית

לחשוב על הזקנה מחדש

הליהוק בסרט 'המטפלת' הוא החמצה, אבל הצגתה של הזקנה מנקודת מבטו של שחקן תיאטרון אגדי קשיש שמתרפק על תהילת העבר מעוררת מחשבה

הדר תאנה , י"ח באב תשע"ז

נרגנות לצד דבקות בחיים. מתוך 'המטפלת'
נרגנות לצד דבקות בחיים. מתוך 'המטפלת'
צילום: באדיבות סרטי נחשון

דורותיאה היא בחורה הונגרייה שמעוניינת לעבוד כמטפלת סיעודית לשחקן התיאטרון האגדי סר מייקל גיפורד, שכעת הוא זקן נרגן על גלגלים.

מה שמושך אותה בהתחלה זה הכסף, אבל ההימצאות ליד האיש והאגדה גורמת לה לדקלם איתו ביחד שורות משייקספיר ולהיסחף טנדו אל תוך התקופה הרומנטית. החיבור הלא שגרתי הזה עומד במוקד העלילה של הסרט 'המטפלת'.

מהסרט הזה יצאתי בהרגשה מעורבת: מצד אחד המשחק המרתק של השחקן הראשי, סר מייקל גיפורד (בריאן קוקס האגדי), שהוא בהחלט ראוי לציון. מדובר בהופעה יוצאת דופן של שחקן מבוגר (שגם בסרט מגלם שחקן תיאטרון), לא ממש מוכר, אבל כזה שמשחק בחסד. דמותו של סר מייקל חד פעמית – הוא מצליח להעביר את שני הפנים של הזקנה: הצד הנרגן והמריר שלה, והצד השני, הדבק בחיים. בדרך כלל מרירות ואהבת חיים לא הולכים ביחד, אבל כששחקן מסוגל לעבור בין קשת של רגשות ולהביע את הכול באותנטיות ובעוצמה - הקהל מאמין לו.

מצד שני, הדמות המשנית, זו של דורותיאה (קוקו קוניג ההונגרייה), היא דמות בוסרית, חיוורת וקלושה עד כדי היעלמות לעומת זו של סר מייקל. הקטעים המצוטטים מוסיפים המון לתסריט, אבל כשהם נאמרים בפי המטפלת החיוורת הם לא נוסקים לשום מקום. רק קוקס מצליח להעביר רגש של ממש ולחדור ללב. למרות שהוא נרגן וכועס רוב הזמן, האהבה שלו לאומנות חושפת בו צד רך ונסתר שכיף לגלות. הכעס שלו הרבה פעמים מצחיק כי מתחבא בו הומור עצמי דק וסרקזם חביב על העולם האכזר. אפשר לומר שהסרט הוא על האפשרויות הגלומות בנעורים, וגם, כמה מופרך – האפשרויות הגלומות בזקנה. דורותיאה רוצה ללמוד משחק והדלתות מתחילות להיפתח בפניה, ומייקל אומנם בסוף הקריירה שלו, אבל גם הוא נפתח לראות את החיים בהומור ובציפייה – גם אם עכשיו הוא משתעל בכבדות ומתקשה ללכת כמו פעם.

הקטע החזק ביותר בסרט הוא הנאום שנושא מייקל לרגל קבלת פרס על פועלו התיאטרלי. בנאום חוצב להבות הוא חושף לעין כול את החרדה המשותפת מפני תחלואי הזמן, הידלדלות הגוף, הדעיכה ההכרחית והמוות שבא וחוטף את הכול. הוא מתאר בכנות את המצוקה של מי שמרגיש את עצמו לא רלוונטי, חי את ההתרפקות על זיכרונות העבר ומפחד להיות נטל על הסביבה. בקיצור, מתאר איך זה להיות זקן. בסוף הנאום הוא גורף מחיאות כפיים, ובצדק. כשטקסטים לעוסים נשמעים לעייפה בכל סרט הוליוודי שני, מרענן לקבל טקסט בועט ומקורי כל כך שבאמת גורם לך לחשוב מחדש על הזקנים שבדורנו.

הבמאי הישראלי-הונגרי יאנוש אדלני מביא סרט שהוא ייחודי ומעניין, אבל גם טעון לא מעט תיקונים. הסרט עומד על כתפיו של שחקן אחד, ולמרות שהוא מוכשר בצורה יוצאת דופן, ראוי היה להעמיד כנגדו שחקנים שיהוו לו יריבים הולמים. קוניג משחקת כאן לראשונה על המסך, ובהחלט מרגישים בזה. אם היא הייתה יותר מאתגרת, הסרט היה נוסק לגבהים אחרים. גם האווירה לעיתים כבדה מדי, בעיקר בגלל שרוב הסצנות מתרחשות בטירה המבודדת של סר מייקל האנגלי. לסיכום, הסרט הוא טוב ויש מה לראות ולהתרגש, אבל כדאי היה לשים לב לליהוק הלא-שלם.