הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמדצילום: הר ברכה

קיום התורה בישראל

שאלה: מדוע העניקה התורה מעמד מיוחד לכוהנים וללוויים, וציוותה להעניק להם תרומות ומעשר ראשון? האם אין בכך הפליה כלפי שאר העם?

תשובה: אין מדובר במתנות חינם שמעניקים לכוהנים וללוויים, אלא במתנות שנועדו לאפשר להם להיות אנשי תורה וחינוך בישראל, שנאמר: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" (דברים לג, י). וכן נאמר: "כי ייפלא ממך דבר למשפט, בין דם לדם, בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך, וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו. ובאת אל הכוהנים הלוויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט" (דברים יז, ח‑ט).

כוהנים ולוויים שאינם עוסקים בתורה

מכיוון שמגמת התרומות לכוהנים והמעשר ללוויים היא לסייע להם בתפקידם הרוחני, מצווה לתת אותם לכוהנים ולוויים תלמידי חכמים, שלומדים ומלמדים תורה. וכפי שהורה המלך חזקיהו: "ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת הכוהנים והלוויים למען יחזקו בתורת ה'" (דברי הימים ב לא, ד).

נחלקו הפוסקים בשאלה מה צריך לעשות במקום שאין בו כוהנים ולוויים שעוסקים בתורה: יש אומרים שאסור לתת מתנות כהונה לכהן עם הארץ (ר"ש ורא"ש); ודעת רוב הראשונים, שאומנם מצווה לתת את מתנות הכהונה לכוהנים ולוויים תלמידי חכמים, אבל אם אין שם תלמידי חכמים, מצווה ליתנם לכוהנים ולוויים עמי הארץ, ואין חובה לטרוח ללכת למקום אחר כדי ליתנם לכוהנים ולוויים תלמידי חכמים (תוספות, רמב"ן, רשב"א, ר"ן, ריטב"א ומאירי חולין קל, ב. וכן נפסק בשו"ע יו"ד סא, ז).

פריסה ארצית

כדי שהכוהנים והלוויים יהיו פרוסים בכל הארץ ופנויים לעבודתם הרוחנית, ללמוד תורה וללמדה, קבעה התורה שלא תינתן להם נחלה בארץ, אלא כל שבט ושבט יקצה להם ערים בנחלתו. שנאמר: "וידבר ה' אל משה... צו את בני ישראל ונתנו ללוויים מנחלת אחוזתם ערים לשבת ומגרש לערים סביבותיהם תיתנו ללוויים. והיו הערים להם לשבת ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חייתם... כל הערים אש תיתנו לוויים ארבעים ושמונה עיר... מאת הרב תרבו ומאת המעט תמעיטו, איש כפי נחלתו אשר ינחלו ייתן מעריו ללוויים" (במדבר לה, א‑ח). כלומר הכהנים והלוויים קיבלו מקומות לגור, ואף מגרשים לרכושם, אבל לא היו להם מספיק אדמות לגדל את מזונם, אלא ניזונו מהתרומות והמעשרות שקיבלו מבני ישראל. שנאמר: "לא יהיה לכוהנים הלוויים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל, אישי ה' ונחלתו יאכלון. ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו, ה' הוא נחלתו כאשר דיבר לו" (דברים יח, א‑ב).

וכן עשו בני ישראל בימי יהושע, שנאמר: "וייתנו בני ישראל ללוויים מנחלתם אל פי ה' את הערים האלה ואת מגרשיהן..." (יהושע כא, ג). במשך הדורות ייעדו מנהיגי ישראל לפי הצורך עוד ערים לכוהנים וללוויים, כדוגמת נוב וענתות.

חזון הבכורות: כהן בכל משפחה

מתחילה היו צריכים להיות כל הבכורים כוהנים, כדי שלכל משפחה מורחבת יהיו אנשים נכבדים, בכורים, שתפקידם לעסוק בתורה ובחינוך ובעבודת המקדש, וכך העם כולו יהיה קשור לעבודת ה' ולענייני הרוח. אבל לאחר שגם הבכורים השתתפו בחטא העגל הם ירדו ממדרגתם, ובמקומם נבחר ונתקדש שבט לוי שלא השתתף בחטא. אפשר ללמוד מכאן, שכנראה רעיון הבכורה עדיין גבוה מדי בשבילנו, ולכן במקום שהבכורים-הכוהנים ישפיעו על כלל הציבור, חיי החול של הציבור הרחב השפיעו עליהם וביטלו את ייחודם הרוחני. כדי ליצור קבוצת אנשי רוח וחינוך שיהיו אחראים על קיום התורה בישראל, צריך שהם יהיו שייכים לשבט שכולו עסוק בעניינים שבקדושה. כך התברר בחטא העגל, כאשר הבכורים השתתפו בחטא, ואילו הלוויים בני שבטו של משה רבנו עמדו בפרץ כנגד החוטאים.

דוגמה לגרעינים התורניים

אפשר ללמוד מערי הלוויים שהיו פזורות ברחבי הארץ דוגמה ותקדים לגרעינים התורניים, שמצד אחד צריכים להיות פזורים ברחבי הארץ, ומאידך צריכים לשמור על עצמם כקבוצה, כדי שיחזקו איש את רעהו בעבודת הקודש שלעיתים עלולה להיות קשה ורצופת ניסיונות.

כדרך אגב ראוי להוסיף עצה חשובה לראשי הגרעינים התורניים, שבנוסף לחינוך לתורה ומצוות ראוי שישימו לעצמם מטרה: להביא לבתי ספר שתחת השפעתם מורים מצוינים למתמטיקה ואנגלית - המקצועות המועילים לרכישת מקצועות מכובדים, ועל ידי כך תרומתם והשפעתם תהיה שלמה וימצאו חן בעיני אלוקים ואדם.

הזכות לבחור כהן ולוי

לכל אדם מישראל הייתה שמורה הזכות לבחור לאיזה כהן ולוי ייתן את מתנותיו. זכות זו יצרה קשר אישי בין הישראלים לכהנים והלוויים, ודרבנה את הכהנים והלוויים להיות מסורים לעבודת הקודש בקרב בני קהילותיהם, כדי שבני הקהילה מצידם ירצו להעניק להם את מתנותיהם. כך יצא שמי שהתאמץ ללמד תורה לילדים ולמבוגרים, ונהנו ממנו עצה ותושייה, זכה שיעדיפו לתת לו את המתנות. מנגד, מי שהתנכר לבני קהילתו, או זלזל באנשי העבודה וטען שכולם צריכים ללמוד בכולל, או לא רצה להגיד "מי שבירך" לבנים שהתגייסו לצבא, או התעצל ולא לימד תורה, קיבל יחס דומה בעת חלוקת המתנות.

אומנם לא היה חשש שכוהנים ולוויים שהציבור רחש להם אהבה וכבוד על חוכמתם ומסירותם יתעשרו מאוד, ואילו חבריהם ירעבו ללחם; שכן המתנות היו דברי מאכל, ולאחר שהכוהנים והלויים הנערצים קיבלו את כל צורכם בשפע, לא היה טעם לתת להם עוד מתנות שאין ביכולת משפחתם לאכול. כבר עדיף היה לבעל הפירות ליצור קשר עם כוהנים ולוויים אחרים, שפנויים יותר ליצירת קשר רוחני ולימודי עם מי שיבחר לתת להם את מתנותיו. כך נוצר קשר רצוף בין כלל הישראלים לכלל הכוהנים והלויים, כאשר הכוהנים והלוויים המסורים זכו להעדפה וקיבלו ראשונים את כל צורכם בשפע, ואלו שפחות הסבירו פנים, ולא התאמצו ללמד יפה את התלמידים, קיבלו פחות מתנות. וכשהגיעו שנים קשות שהיבול היה מועט, ולא היה במתנות כדי להחזיק את כל הכוהנים והלויים, אלה שלא שירתו כראוי את בני קהילותיהם סבלו מחסור.

האם גם ישראלים עסקו בהוראה?

פרט לכך ששבט לוי נקבע כאחראי על לימוד התורה והוראתה בישראל, כל אדם מישראל שחפץ בכך היה רשאי כמובן להקדיש את חייו לתורה, ללמוד וללמד (רמב"ם שמיטה ויובל יג, יג). הישראלים שחפצו בכך הוצרכו לצמצם את עבודתם בשדותיהם ולהסתפק במועט כדי להתפנות ללימוד התורה. מן הסתם אלה שבחרו בכך היו מצוינים בכישרון, שקידה ומידות טובות, וממילא זכו להגיע לרמות גבוהות בידיעת התורה, מעל לממוצע של בני שבט לוי, כך שרבים מהם שימשו כחברים בבתי הדין ובסנהדרין. פעמים שבני משפחותיהם סייעו להם בפרנסתם, כזבולון ויששכר, ופעמים שהציבור שילם להם דמי בטלה כדי שיקדישו את זמנם להוראה או משפט. אף על פי כן תפקידם החשוב של בני שבט לוי נותר במקומו, כי עליהם הוטלה האחריות הכוללת לקיום התורה בישראל, חינוך הילדים הקטנים והגדולים, קביעת עיתים לשיעורים עם מבוגרים, השכנת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, מתן סעד נפשי לנזקקים ושיקום רוצחים ופושעים. על גבי הבסיס המוצק הזה, הישראלים שהקדישו את עצמם לתורה הוסיפו נדבך חשוב להגדלת התורה והאדרתה, בפסיקה, בחינוך ובהעשרת חיי החברה בכל התחומים שבהם עסקו בני שבט לוי.

מעשר כספים - המשך התרומות והמעשרות

בעבר הרחוק יותר מתשעים אחוז מהתל"ג היה מחקלאות ומקנה, וממילא התרומות והמעשרות מהצומח, והבכורות, הזרוע, הלחיים, הקיבה וראשית הגז מהבהמות - קיימו את אנשי התורה והחינוך בישראל. במשך הזמן פרנסתם של ישראל התרחבה לתעשייה ומסחר ואף לתחומים נוספים, ואזי כשם שקבעה התורה שייתנו ישראל מתנות בשיעור שבין מעשר לחומש לכוהנים וללוויים, כך תיקנו חכמים להפריש מעשר כספים כמידה בינונית, וחומש מהכספים כמידה טובה.

תכליתו של מעשר כספים

מגמתו העיקרית של מעשר כספים היא להחזיק את לומדי התורה ומלמדיה. כלומר, ההלכה היא שבמצב רגיל רוב המעשר צריך להיות מופנה להחזקת לומדי תורה, שלומדים על מנת ללמד ולהדריך את העם בדרכי התורה והמצוות, המוסר ודרך ארץ. אולם בתקופות שישנם עניים רבים שנזקקים ללחם ולבוש, צריך להקדיש את רוב מעשר הכספים לצורכי העניים, ואזי הוא תחליף למצוות לקט, שכחה, פאה, מעשר עני וצדקה.

אפשר לומר שבמצב המתוקן, המעשר ניתן כרפואה מונעת. על ידי לימוד התורה והדרכתה, ערך העבודה וערך התכנון הכלכלי הנכון יהיו נחלת הכול, הנערים ילמדו מקצוע שיוכלו להתפרנס ממנו, האנשים יעבדו בחריצות ובמקצועיות, וממילא תרבה הברכה ולא יהיו עניים רבים, כך שכספי הצדקה שמעבר למעשר הכספים יספיקו להם. אולם כאשר הרפואה המונעת לא הצליחה, ולומדי התורה לא הצליחו לחנך את הציבור לעבוד בחריצות ולפתח את הכלכלה כראוי, רוב המעשר צריך להיות מוקדש לחולים עצמם - היינו לעניים, לחולים ושאר לנזקקים.

לתגובות: [email protected]