בשבע מהדורה דיגיטלית

נתניהו אינו נצחי

חילופי מנהיגים אינם אסון, אלא מהלך טבעי ורצוי במדינה דמוקרטית

עמיאל אונגר , י"ח באב תשע"ז

לא נחשב לאיום ולכן דורג גבוה. אדלשטיין עם נתניהו
לא נחשב לאיום ולכן דורג גבוה. אדלשטיין עם נתניהו
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

מטריף אותי לקרוא טורים כמו זה שכתב אריאל שנבל באתר nrg, שכותרתו "אני מפחד מהיום שבו נתניהו לא יהיה ראש הממשלה".

כולנו מתחלפים בסוף, אפילו כותבי 'בשבע', ובכל מדינה דמוקרטית מתוקנת הדבר נכון שבעתיים לגבי מנהיגים. גם אם יעברו ראש הממשלה ורעייתו את המהמורות שבדרך, אי אפשר לעצור את השעון הביולוגי. גם בימי בן גוריון חשבו שכאשר הזקן יפרוש יהיה רע ומר, אבל במובנים רבים לוי אשכול עלה עליו. הוא הדין כאשר עושים השוואה בין יצחק שמיר לקודמו בתפקיד, מנחם בגין, מנהיגה ההיסטורי של מפלגת חירות-הליכוד. לכן קשה לי להבין את האנחות העולות בסביבתנו לגבי האפשרות שבנימין נתניהו ייאלץ לפרוש מתפקידו. הגישה הזאת מחזירה אותנו אחורה לימים של הקמת המדינה, אז התפיסה הייתה שרק מי שהוביל את המאבק על הקמת המדינה ראוי לכהן בראשה, או אפילו לרוסיה של ולדימיר פוטין.

במקום להכשיר כוורת של יורשים, נתניהו נהג אחרת. אפילו בסין הקומוניסטית מנהיג מכהן שתי קדנציות של חמש שנים, ובינתיים מכינים את היורש ודואגים שישובץ בתפקידים משמעותיים המהווים מסלול הכשרה, כדי שחילופי המנהיגים והדורות יהיו חלקים ומסודרים.

לו הייתי משתתף בסקר של ערוץ 10, הייתי מצטרף לרוב הגדול שענה שהוא לא מאמין לנתניהו. מי שהבטיח חגיגית לבנות מאות בתים בבית אל כפיצוי על החרבת גבעת האולפנה ולא קיים, האם הוא ראוי לאמון? האם מישהו רואה את תושבי מגרון יוצאים מהאתר הזמני בקרוב? כמה שרי ממשלה אוחזים בהבטחה מפורשת של נתניהו למנותם לתפקיד שר החוץ?

אולם באופן פרדוקסלי, למרות חוסר האמון שלי בנתניהו, לא הייתי רוצה שראש הממשלה ייאלץ לפרוש מיד עם הגשת כתב אישום נגדו. חוסר האמון האישי שלי בנתניהו מתאזן על ידי האמון הלא רב בפרקליטות. אי אפשר לשכוח את המקרים של השרים רפאל איתן ויעקב נאמן, שהוגש נגדם כתב אישום ולבסוף זוכו. מה שכן, ניתן לסייג ולקבוע בחוק שאם יורשע ראש ממשלה בבית המשפט המחוזי, יהיה עליו לפנות את מקומו בלי להמתין לתוצאות ערעורו בעליון.

אולם על פי המסתמן, גם אם יזוכה ראש הממשלה, הזיכוי הזה יהיה בנקודות ולא בנוקאאוט. אי אפשר לחלום על מצב שבו השופטים בהכרעתם ינזפו בפרקליטות על עצם הרעיון ההזוי להעמיד את נתניהו למשפט. נתניהו אמנם אינו חייב לפרוש, אבל בתוך לבו הוא יודע שגרסת "כופר בכול" שאימץ, שלפיה לא היה כלום, לא תעמוד בפני ביקורת משפטית. עליו לחשוב על הנזק שהוא יגרום בכך למחנה הלאומי. לכן טורים שנוטעים בלב את התחושה שאין לנתניהו תחליף, או שהוא קדוש מעונה בהשוואה לאיתרוגו של אריאל שרון, יוצרים מצב מסוכן. כאשר תיחשפנה העובדות הבעייתיות, הליכוד והמחנה הלאומי כולו ידממו.

גם אם הגרעין הקשה של הליכוד ישמור לנתניהו אמונים עד הסוף, אין הדבר תקף לגבי מפלגות הלוויין, ובמיוחד לגבי מפלגה כמו כולנו, שגם אם תצטמק בבחירות הבאות עשויה שוב להיות לשון המאזניים. החשיפה לטענת "מושחתים נמאסתם" תגבר אם יתנהל הליך משפטי נגד נתניהו בצמוד למשפטם של בכירים בישראל ביתנו.

תפקידו של רב חובל אינו לאלץ את כל הנוסעים לרדת איתו למצולות, אלא לדאוג להציל את הספינה, ואם אי אפשר - להבטיח שמספר הניצולים יהיה הגבוה ביותר. אינני מצפה מראש הממשלה לנהוג כמו יונה הנביא ולהטיל את עצמו לים, אבל הייתי מצפה מבכירי הליכוד להתנהג כמו המלחים. הם אינם מחויבים לנתניהו במידת נאמנות שעולה על זו שגילה כלפיהם.

מי יהיה המנהיג הבא?

אילו היינו מדינה כמו בריטניה, בתי ההימורים כבר היו קובעים את שערי ההימורים לגבי היורש של נתניהו בליכוד. זה היה יכול להיות שירות למהמרי הספורט, שנאלצים בחופשת הקיץ להמר על קבוצות בלתי מוכרות באוסטרליה. זה גם היה יכול להיות תרגיל חינוכי מצוין לפרשנים, אילו היו צריכים לסכן בתחזיותיהם גם את כספם ולא רק את המוניטין שלהם.

בשל הנאמנות המוגזמת למנהיג הנהוגה בליכוד, מאבקי הירושה שם עד היום היו מעטים, בוודאי בהשוואה לעבודה שהלכה לקיצוניות ההפוכה. אינני כולל בחישובים התמודדויות לפרוטוקול, כגון התמודדות נתניהו-פייגלין, אלא קרבות של ממש על המנהיגות. לכן הדוגמאות למאבקי ירושה הן רק ניצחונו של שמיר לאחר פרישתו של מנחם בגין, ניצחונו של בנימין נתניהו לאחר המפלה של בחירות 1992, וניצחונו של אריאל שרון לאחר התבוסה של 1999. לאחר ששרון פילג את הליכוד והקים את קדימה, חזר נתניהו להוביל את הליכוד המצולק והמצומק ולא נתקל ביריב של ממש.

על פי התקדימים המועטים, לא הייתי פוסל את סיכוייו של יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין להיבחר למנהיג הליכוד הבא. יצחק שמיר זינק לראשות הליכוד ממעמד יו"ר הכנסת. אם נתניהו ייאלץ לפנות את הבמה בנסיבות לא פשוטות, התפקיד הממלכתי של יו"ר הכנסת עשוי לעמוד לזכותו כפי שעמד לשמיר, וכשם שעמדה לנתניהו כהונתו המוצלחת כשגריר ישראל באו"ם.

כמו שמיר ושרון, אדלשטיין אינו נחשב למועמד שיסגור אופציות ליתר המועמדים. שמיר ושרון נתפסו כמנהיגים זמניים, ולכן הם הותירו סיכוי למועד ב' למועמדים האחרים. גדעון סער, ישראל כץ, גלעד ארדן ומועמדים אחרים בוודאי רואים את עצמם ראויים לרשת את נתניהו, אבל אם לא יזכו בבכורה, העיקר מבחינתם יהיה למנוע את הניצחון מיתר הדבוקה. אדלשטיין לא נחשב עד עתה לאיום, ולכן הוא דורג גבוה בבחירות הפנימיות בליכוד, היות שלא נכלל ברשימות חיסול. נישואיו השניים של יו"ר הכנסת מעניקים לו את הגב הכלכלי למרוץ.

אני מקווה שאיני עושה שירות דב לאדלשטיין בכך שאני מסמן אותו כיורש פוטנציאלי מבין מספר יורשים ראויים. העניין הוא רק להבהיר את שנאמר כבר: המחנה הלאומי לא יישאר אלמן אם נתניהו ייאלץ לפרוש.