''הגדוד הפך למכונת מלחמה משומנת"

סא"ל שגיב דהן, כיום קצין אג"ם באוגדת איו"ש, מספר על מבצע צוק איתן מנקודת מבטו של מג"ד שריון.

סא"ל שגיב דהן , י"ט באב תשע"ז

סא"ל שגיב דהן
סא"ל שגיב דהן
צילום: דובר צה"ל

במסגרת העשייה הפיקודית שלי כמפקד, תמיד שאלתי עצמי את אותה השאלה: "מה למדתי?".

לפני 3 שנים, כחודש לאחר כניסתי לתפקיד מג"ד 52 (מפקד גדוד "הבוקעים") של חטיבה 401, הוקפצתי לרצועת עזה להיות חלק מ"אגרוף הברזל" שיהלום בחמאס במידה ויממש את אחת ממנהרות הטרור אותן הוא חפר.

בשבוע שקדם למבצע ביצע הגדוד תרגיל גדודי בשטחי רמה"ג. במהלך התרגיל, התלוצץ אחד המפקדים הבכירים כי שינוי המשימה בתרגיל הזה יהיה המשמעותי ביותר ויהיה בקצה השני של המדינה. נבואה זו התממשה כאשר שעה לאחר תום טקס סוף התרגיל - הגדוד הופעל.

באחת הפך הגדוד למכונת מלחמה משומנת. כעבור 24 שעות גדוד שריון כבד על כל אמצעיו היה פרוס בשטחי כינוס. יותר מכל בלטה האווירה המיוחדת, שותפות גורל, הזדמנות לעשות את מה שבשבילו אנו מתאמנים ונערכים.

באוויר ריח אדי הסולר וזיעת החיילים, שעל פניהם מתח ברור אך מבט חדור מטרה. לאחר מספר ימים של פעולות במסגרת משימת ההגנה על יישובי עוטף עזה, כאשר היה ברור שאנחנו בהסלמה משמעותית, הופעלו פלוגות המילואים של הגדוד ושוב ניתן היה לחוש את החשמל.

מכל קצות הארץ, מצפון ומדרום, מכיתות הלימוד, מהתעשיות וממגדלי ההייטק הגיעו המילואימניקים בלי לשאול שאלות. האתגר הגדול היה להכין את אנשי המילואים ללחימה בזמן קצר ולציידם באמצעים הטובים ביותר.

בעת הזו, שני עקרונות הובילו אותנו - מוכנות ללחימה ואימונים עד לרגע האחרון. החיבור של אנשי המילואים והחיילים הסדירים היה מרומם, לראות את "המבוגרים" עטורי הניסיון לצד הלוחמים הצעירים מטפלים בטנקים כתף אל כתף, כל אחד מהם עם "סיפור מסע" אחר אך עם משימה זהה.

ביום חמישי, 17.07.14, בשעת לילה ניתנה הפקודה. הכוחות החלו לחצות את גדר המערכת. בקשר פקודות מסודרת, מפקדים קרי רוח, פגזים שנורים פוגעים במטרות, בתים ממולכדים עולים באש, וגם כשיש בעיות ניתן לראות כי המפקדים הגיעו מוכנים. עד שעות הבוקר חטיבת גבעתי (שכללה את גדוד 101 של הצנחנים, יחידת רימון, גדוד "צבר", גדוד "להב" של חיל ההנדסה הקרבית וגדוד הסיור החטיבתי) עומדה במשימה.

במהלך 17 ימים ולילות הגדוד נלחם במספר גזרות, החל ממרחב שדה התעופה דהנייה שבשכונת חירבת חזיעה ועד לפריצה לפאתי רפיח. במהלך המבצע נפגעו שבעה מלוחמי הגדוד. הגדוד איתר שתי מנהרות התקפיות וכ-11 פירי לחימה נוספים, השמיד מצבורי אמל"ח, מבנים ממולכדים ורקטות שהיו מכוונות לישראל.

בתום המבצע הפך גדוד הבוקעים לגדוד השריון הראשון שזוכה לצל"ש ושני מפקדים זכו לצל"ש אישי על אומץ לב, חתירה למגע ומקצועיות יוצאת דופן.

בצל"ש הגדודי נכתב:
"מפקדי גדוד הבוקעים ולוחמיו הפגינו תעוזה רבה גם לנוכח העובדה שחלק ממפקדיו ומלוחמיו נפצעו במהלך הקרבות הקשים שבהם נטלו חלק. יח' גדוד הבוקעים פעלו בנחישות ונטלו יוזמה בכל קרב שבו הן השתתפו, תוך שמפקדים ולוחמים מניעים אלה את אלה להגיע להישגים טובים יותר ולהגיע למטרות מורכבות יותר ורחוקות יותר. גדוד הבוקעים הראה במעשיו דבקות במשימה לאור המטרה, יוזמה, התקפיות ורוח לחימה".

כאשר שאלתי את עצמי "מה למדתי?", התשובה הראשונה הייתה ונשארה כי עוצמתו האמיתית של צה"ל הנה ביכולת המופלאה של הלוחמים בסדיר ובמיל', תומכי לחימה, אנשי הקבע והמפקדים להתלכד סביב משימה. להבין את חשיבותה ולפעול מתוך תחושת שליחות, יוזמה וחתירה למגע כאשר הניצחון הוא התוצאה היחידה שמתקבלת.