"הקרב על המשפחה": תעמולה לשנאת נשים?

סיגלית, קוראת ערוץ 7, מוחה על "רצף אינסופי של כתבות מגמתיות ופוגעניות" אשר "פוערות תהומות בחברה". עורך המדור משיב.

גיל רונן , כ"א באב תשע"ז

הקרב על המשפחה
הקרב על המשפחה
צילום מסך

במוצאי שבת התקבל במערכת ערוץ 7 המכתב הבא:

שבוע טוב,

כאישה תורנית, מזה זמן רב אני נמנית על קהל הקוראים הנאמנים של עיתונכם.

בעת האחרונה, מתפרסמות על בסיס יומיומי כתבות מגמתיות של הכתב גיל רונן שממש זועקים מהן נסיונות בלתי פוסקים לתעמולה לשנאת נשים, הכפשות ודה לגיטימציה למגדר שלם.

המצב הפך לבלתי נסבל , מאחר והכתבות מתפרסמות על בסיס יומיומי ומסתמן שמטרתן לקדם עניין אישי של הכתב או את הארגון אותו הקים והינו עומד בראשו (ארגון "המשפחה"??).

כצפוי, הכתבות הללו שכלל אינן מאוזנות , ומביאות תמיד את הצד הגברי הסובל והמקופח (מעולם לא ראיתי כתבות המביאות סיפוריהן של נשים או המצדדות בנשים), גוררות חילופי מהלומות בין הקוראים נשים וגברים, ושיח מתלהם ולא מכבד שמייצר קרעים בציבור כולו.

אני מזועזעת ומופתעת כיצד עיתון יהודי דתי לאומי, שאמור לקדש את ערכי המשפחה והכבוד לאישה ולאיש, נותן במה לרצף אינסופי של כתבות מגמתיות ופוגעניות כאלו שרק מלהיטות ומלבות את הרוחות, מייצרות קרקע פוריה למאבקים ולמלחמות בין המינים ובין הקוראים, ופוערות תהומות בחברה.

ככל שהדבר יימשך, לא ירחק היום וחלק מציבור הקוראות והקוראים ידירו עצמם מקריאת העיתון.

אני, חברותיי, וגם חברינו הגברים כחלק מקהילה דתית גדולה מרגישים שהכתבות הללו פוגעניות מאוד אישית כלפינו, וכלפיי ערכי המשפחה וחינוך הילדים, המקודשים לנו מאוד.

לתשומת ליבכם.

סיגלית

להלן תשובתנו.

סיגלית, שלום רב,

תודה על פנייתך המנומקת.

האגדה מספרת שערוץ 7 נולד כאשר הרבנית שולמית מלמד היתה עדת ראיה לאירוע חבלני באחד מכבישי יו"ש ונכחה לדעת כי כלי התקשורת הקיימים לא דיווחו עליו כלל. בהמשך הפך הערוץ לקול מוביל של הימין הישראלי בכלל, והימין האמוני בפרט. ואולם, נראה שהדחף הראשוני להקמת הערוץ לא היה מגזרי אלא כלל-לאומי. הערוץ לא נועד להיות "כלי התקשורת של המגזר הדתי לאומי" אלא כלי תקשורת שמאזן את כלי התקשורת של השמאל, במארג הלאומי הכללי.

לצד תפקידו זה, הוא גם הפך לבית עבור הציבור הדתי לאומי, ואכן חלקים ניכרים מהתוכן מיועדים מראש לציבור זה.

לו היה הערוץ בית לקהילה הדתית ותו לא, ייתכן שהייתי עונה למכתבך במילים: את צודקת. אכן אין צורך במדור אשר יבליט באופן יומיומי את העוולות שנעשים על ידי הממסד כלפי הציבור הכללי, בכלי תקשורת שקהל צרכניו הוא ברובו הגדול קהל אשר ידוע במשפחתיות שלו, בחשיבות שהוא מעניק הן לתפקיד האב והן לתפקיד האם, במיעוט היחסי של הגירושין בתוכו, בערכי הצניעות שלו, ובדבקות בערכי התורה, שמבדלים את תפקיד האב והאם אלה מאלה.

אלא שההצדקה והצורך הבוער בקיומו של המדור "הקרב על המשפחה" נובעים מהתפקיד הראשוני של ערוץ 7, ככלי אשר יאזן את כלי התקשורת של השמאל, "יפנצ'ר" את יכולתם של אלה לצנזר מהתודעה הכללית את מה ששלטונות השמאל הקיצוני מבקשים לצנזר, ויחשוף בפני הציבור את עוולות המשטר, במקום לכבס אותן כפי שעושים הערוצים האחרים.

הבעיה היא בעסקניות

את מצטיירת ממכתבך כאישה חדת מחשבה, ואני משוכנע שהבחנת במסרים העיקריים של דיווחי "הקרב על המשפחה". המסר אינו, בשום פנים ואופן, כי נשים ראויות לבוז או שנאה. הבעיה אינה חלילה בנשים כמגדר אלא בארגונים שמתיימרים לייצג אותן – ארגונים שלא נבחרו באופן דמוקרטי ושקוף לייצג את כלל נשות ישראל, על דעותיהן השונות, ואשר מונהגים בפועל ע"י "שדולת הנשים" מיסודה של הקרן החדשה לישראל.

אם יש בנשים אשמה קולקטיבית כלשהי, הרי שהיא אך ורק בכך שאינן מתמרדות נגד הנהגה זו. ואולם, גם על כך ניתן לסלוח להן, משום שההנהגה משקרת להן, ושוטפת את מוחן באופן מקצועי.

למרבה הצער, גם ארגוני נשים ותיקים – כולל "אמונה" – בוחרים לתת לשדולה הקיצונית הזו להלעיט את חברותיהם בשקרים ולהוביל אותן לשוחות מלחמת המינים – מלחמה שבמסגרתה לגיטימי לשדר לציבור סרטוני שנאה על רצח נשים דווקא בט"ו באב, למשל. אבל כאמור, יש להבדיל בין האשמה קולקטיבית של כלל הנשים – דבר שלעולם לא נחטא בו ביודעין – לבין הפניית אצבע מאשימה כלפי ממסד של עסקניות, שבוחרות במודע להוליך את הציבור שהן אמורות לייצג בדרך שאינה ראויה.

אם, למשל, חברת כנסת מסוימת פועלת בצורה אנטי-דמוקרטית ומפוצצת דיון בנושא החשוב לשני המינים באמתלת שווא – הרי שחובתנו לדווח על כך. אין בכך שום האשמה כלפי כלל הנשים אלא רק כלפי אותה ח"כית, וחברות כנסת אחרות שסייעו בידיה. אם אותה ח"כית היא חברה ב"בית היהודי", ונהנית מתמיכת נשות "אמונה" – אז כן, ישנה גם אשמה תורמת בנשות "אמונה". אבל לא בכלל הנשים.

פעם דיווחנו על מקרה שבו ח"כית מ"הבית היהודי" הובילה קבוצת נשים לאירוע שנערך בכנסת לכבוד "יום האישה הבינלאומי", או שמא היה זה "יום המאבק באלימות נגד נשים". אותן נשים יצאו מהאירוע בתחושה קשה: על הבמה ישבו ח"כ מרב מיכאלי וח"כ עאידה תומא-סלימן, ודיברו על מצוקותיהן של הנשים הערביות במזרח ירושלים. זו עדות לכך שיש כאו ממסד עסקני שמנצל את צאן מרעיתו – וכי הנשים כציבור אינן אשמות – ודאי שלא הנשים הדתיות-לאומיות, שלפחות בראייתי, הינן הדבר הקרוב ביותר, בדורנו, לאותן הנשים הצדקניות הידועות שבזכותן ישראל נגאל.

ודאי שאלמלי ערוץ 7 והאישה יחידת הסגולה שעומדת בראשו, הרי שלמדור לא היה קיום כלל. כך שאין כאן מאבק נגד נשים אלא מאבק בין שתי השקפות וזרמים פוליטיים, שבשניהם ישנה נציגות נשית נכבדת.

אהבת נשים

המסר העיקרי והברור של המדור – והוא גם נאמר במפורש פעמים רבות – הוא שמערכות המדינה ו"הקרן החדשה" – כולל האקדמיה והתקשורת, מחבלות במשפחתיות התקינה. הן עושות זאת באמצעות שני זרמים: זרם זכויות הילד, המבקש להחליש את סמכותם של שני ההורים, וזרם הפמיניזם הרדיקלי, המבקש להחליש את הגברים והאבות, ולעודד הקמת משקי בית חד הוריים התלויים בדרך כלל בממשלה ובארגוני הנשים הנ"ל.

אחד מהישגי המדור שאנו גאים בהם יותר מכל הוא חשיפת מהותו של חוק "הורים וילדיהם", שנועד לבטל את מעמדם של שני ההורים – אבות ואמהות – כאפוטרופוסים החוקיים על ילדיהם. זהו חוק קלאסי של השמאל הקיצוני ומטרתו להפוך את המדינה לאפוטרופוסית על הילדים. החשיפה שלנו הובילה לכך שחוק "הורים וילדיהם" ננטש ע"י מי שקידמו אותו. אם, חלילה, היה עובר – הרי שגם את, סיגלית, היית מתעוררת יום אחד לגלות שאינך האפוטרופוסית על ילדיך, כמו יתר נשות ישראל.

עוד נושא שהמדור נלחם עליו הוא חשיפת הנושא של הפגיעות המיניות של ערבים ומסתננים בנשים יהודיות. נושא זה מושתק בשיטתיות על ידי התקשורת הפמיניסטית-רדיקלית. במהלך שיחה שלנו עם ח"כ יוליה מלינובסקי מישראל ביתנו, העלתה ח"כ מלינובסקי את הרעיון ליזום דיון בנושא בוועדה לקידום מעמד האישה. הדיון אכן התקיים – כאשר כל כלי התקשורת מלבד ערוץ 7 צינזרו אותו כאילו לא התרחש מעולם. האם בכך שפעלנו להציף את מצוקתן של נשים שנפגעות מגברים לא יהודים, ביטאנו "שנאת נשים" או שמא להיפך, אהבת נשים גדולה ודאגה לשלומן?

ביהדות, לרוע אין מגדר
צילום: גיל רונן

אמנם נכון, חלק ניכר מהדיווחים עוסק בעוולות כלפי גברים, וישנו דגש על נושא תלונות השווא ודיווחים כוזבים בתקשורת המציירים את "הגבר" – ובמשתמע, הגבר היהודי – כאדם אלים ומתעלל מטבעו. נכון גם שהבאנו לעיתים ראיות למקרים בהם נשים ניצלו לרעה את הכוח שניתן להן להתעלל בגברים, במסגרת החוקים וההנחיות הקיימות. ואולם, עשינו את הדברים לא מתוך רצון להשחיר את כלל הנשים, אלא מתוך הכרה שאם לא נעשה זאת, הרי שהדימוי השטני שיצרו ארגוני הנשים של הקרן עבור הגברים לא ייסדק, והציבור ימשיך להאמין שגברים הם המין האלים והמתעלל, ונשים הן קורבנות תמיד. אמונה זו סותרת ישירות את המוסר היהודי, שמדגיש את המלחמה ברוע – מבלי לייחס לו מין כזה או אחר (ע"ע נוסח "יהי רצון מלפניך" בתכלאל התימני).

קחי לדוגמא את נושא סרבנות הגט. ארגוני הנשים ייצרו לאורך השנים מצג שווא, כאילו רק נשים סובלות מתופעה זו. אנו היינו הראשונים שהדגישו בדיווחים – לפני הרבה שנים – שמספרי השווא שמפיצים גופים פמיניסטיים ("מאה אלף מסורבות גט") הם שקריים, וכי יש לא פחות גברים מסורבי גט. אפילו היום, קשה להעביר את המסר הזה בכלי התקשורת שנחשבים "מיינסטרים". האם יש במאבק הזה, על הבאת נתוני אמת לציבור, "שנאת נשים"? לא, יש בו שנאת שקרים בלבד.

נשים, כמו גברים, הן בני אדם. בלשון הגמרא, "לאו עכברא גנב אלא חורא גנב": כל זמן שבתי המשפט שלנו מקבלים עדות של אישה כראיה מספקת לענישה חמורה של גבר, גם ללא כל ראיה תומכת ואל מול הכחשה של הגבר, ברור שיהיו מי שינצלו זאת במאבקי גירושין או מתוך רצון לקבל פיצויים ממעביד, בין אם בעצת עורך דין ובין אם לא. אותו הדבר נכון במקרה הפוך: אם מחר יקרוס מנגנון הפמיניזם הרדיקלי, ואם חלילה תיווצר תחושה שמותר לגבר להכות את אשתו ולאיים עליה בלי חשש להיענש, יהיו רבים שיעשו זאת, לצערנו. וגם אז תהיה מוטלת עלינו חובה לדווח על העוול, בשם הצדק ועבור הציבור הכללי. גם אם גברים מעטים בקרב הציבור הדתי ושומר המצוות ינצלו לרעה את המצב החדש, ורוב רובם של העבריינים יהיו בני מגזרים אחרים.

להיגמל מההתמכרות

לסיכום: בזמן שכל כלי התקשורת מסביב מייצרים מסך עשן שקרי המשמיץ את המין הגברי, במסגרת מדיניות שמטרתה החלשת התא המשפחתי, חובתנו ככלי תקשורת לאומי וארצי להציף את האמת שאינה מדווחת. ואולם, מטרתנו הברורה היא חיזוקו של עם ישראל, שזקוק למשפחת אבא ואמא בכדי לשרוד ולהיות חזק, ולא לפגוע בנשים. אנו מאמינים שלנשים היהודיות, ולילדים היהודיים משני המינים, יש צורך קיומי בגברים יהודיים חזקים: כאלה שאינם מעל החוק, אך גם אינם מתחתיו.

התקשורת הכללית מעניקה לציבור הנשים טיפול מלטף בכוונה תחילה. מצפיה וקריאה של ערוץ 2, ערוץ 10, וואלה, ynet, רשת ב', גלי צה"ל וכל יתר ערוצי המיינסטרים, מקבלים את התחושה שנשים אינן מסוגלות לעשות כל רע. אם במקרה אישה עושה בכל זאת משהו רע, הרי שגם זה באשמת גבר כלשהו. כפי שדיווחנו, הכנסת אפילו מקיימת דיונים בנושא רציחות של גברים ע"י נשים, מוך מגמה לתרץ את הרציחות ולהקל בעונשי הרוצחות, הקלים מאוד גם ככה. למסרים הללו יש אפקט ממכר.

מי שהורגלה לטיפול המלטף הנ"ל של המדינה והעתונות, עלולה באמת לחוות אי נעימות כשהיא נתקלת במדור "הקרב על המשפחה". ואולם, לדעתי זו אמורה להיות תחושה חולפת. קריאה ממושכת במדור והפנמת מסריו אמורה להוביל לזעם, אבל לא עלינו, אלא על המדינה וארגוני הנשים אשר עושים הכל בכדי להחליש את התא המשפחתי, הן ע"י השחרת הגברים והן ע"י החלשת סמכותם של שני ההורים.

נשמח מאוד להמשך הדיאלוג איתך ועם נציגות אחרות של ציבור הנשים, מתוך רצון לתקן את החברה שלנו. הגברים אינם האויב. בואי נמשיך את הדו-שיח הזה ונחשוב כיצד ניתן למנף אותו באופן כזה שגם הנהגת ארגוני הנשים הדתיות תשתתף בו – במקום לנסות לפוצץ כל דיון בו נשמעת גם דעה החורגת מהפמיניזם הקיצוני.

בכבוד רב,

גיל רונן

נ.ב.: ההפניה לתנועת המשפחה נועדה בעיקר כגילוי נאות, ולא כקידום "עניין אישי". מכל מקום, אכן מדובר בעמותה הפועלת לחזרה לערכי משפחה, וסימני השאלה בהקשר זה היו מיותרים.

הכותב הוא יו"ר תנועת המשפחה.