מאת עמנואל שילה
רחל סאמרלנד, אחותו העלומה של רחבעם זאבי, נודתה ממשפחתה בגלל נישואיה לשוטר בריטי * סאמרלנד נאותה להתראיין תמורת תשלום, אבל לא כל כך שיתפה פעולה עם הניסיון לקעקע את זכרו של אחיה * אין דבר, רון מייברג ומיקי רוזנטל כבר דאגו להשלים את המסר * ועכשיו הם עסוקים בהשמצות הדדיות ותביעות משפטיות
את הסיפור הזה צריך ללמד כאן בבתי ספר לתקשורת. זהו סיפורם של שני עיתונאים בכירים, מיקי רוזנטל ורון מייברג, הקשורים לשני העיתונים הגדולים, ידיעות ומעריב, וגם לתוכנית טלוויזיה משותפת בערוץ 8. השניים פעלו יחדיו מתוך כוונה גלויה להשתחרר מהעול המעיק של הצורך לכבד את זכרו של רחבעם זאבי הי"ד, אלוף בצה"ל ושר בישראל, שנרצח בגלל דעותיו הימניות ובגלל היותו מייצג של ממשלת ישראל ומדינת ישראל. אבל הרפש שהטילו אל האנדרטה של גנדי עף בחזרה על פניהם. השניים יצאו מהסיפור כשהם מסוכסכים וחבולים, משמיצים איש את רעהו וחושפים איש את קלונו של רעהו. שיתוף הפעולה הטלוויזיוני ביניהם נקלע למבוי סתום, וגם תביעת פיצויים בדרך.
כמו כל בכירי התקשורת בישראל כמעט ללא יוצא מן הכלל, רוזנטל, לשעבר סגן-עורך ידיעות אחרונות, ומייברג, מבכירי מעריב שלא מזמן הועף מהעיתון וזחל לשם בחזרה, לא היו, אם לומר זאת בלשון המעטה, בין אלו שעמדו בצמתים והניפו שלטים נגד הסכנות של הסכמי אוסלו. הם בהחלט ראו בעין יפה את אותו תהליך כניעה ורמייה עצמית שהכניס את ישראל למערבולת הדמים המטורפת, שגם גנדי היה לאחד ממאות קורבנותיה. זה לא הפריע להם לחטט בפרשייה מלפני ששים שנה, להפעיל עליה שיפוט ערכי מחמיר עם אמות מידה פוסט-מודרניסטיות, תוך התעלמות מערכי התקופה ומשיקולים ערכיים דתיים ולאומיים, העשויים לשנות לחלוטין את הכרעת הדין. הם הסתירו מהקוראים אינפורמציה חשובה שעלולה לפגוע באמינות התיזה, שפטו לחומרה מעשים שמשמעותם עמומה, וגזרו את דין זכרו של גנדי לקבורת חמור, עשר אמות באדמה.
ההסתה
צריך למקם נכון את המשמעות המוסרית של הפרשייה העיתונאית הזאת. אם מותר לומר שרצח רבין הוכשר על ידי הסתה, אז גם אי אפשר לשלול את האפשרות שהדה-לגיטימציה שנעשתה לגנדי בחייו הכשירה את רציחתו. אין ספק שהטרור הפלשתיני נוקט סלקציה כשהוא שם על הכוונת אישים פוליטיים בישראל. יוסי ביילין ויוסי שריד, למשל, יכולים להרגיש בטוחים הרבה יותר מהאזרח הפשוט. פגיעה בהם יכולה להתרחש רק במקרה של טעות טרגית מצד הפלשתינים. סביר להניח שכך גם עמרם מצנע וחיים רמון. גם אהוד ברק הפך יעד רק לאחר שאפסה התקווה שישמש כלי להגשמת תוכנית השלבים של ערפאת, ולאחר שהשמאל הישראלי מאס בו ורואה בו אשם מרכזי בהרס תהליך השלום.
כשמדובר באנשי מרכז וימין, אנשי החזית העממית רגישים לתגובתו של ערפאת, וערפאת רגיש לתגובתו של השמאל הישראלי. בני בגין, ראש הרשימה שבמסגרתה נבחר גנדי לכנסת בפעם האחרונה, הוא איש לגיטימי בעיני השמאל הישראלי, למרות התנגדותו הנוקבת לתהליך אוסלו ולמרות תיוגו כאיש ימין קיצוני. לא כן רחבעם זאבי. אם לקחת בהשאלה מטבעות לשון משומשות מגל המאמרים והכתבות הצפויים לנו סביב ה5- בנובמבר, אפשר לומר שההסתה שקדמה לרצח גנדי נמשכת גם לאחר הרצח.
כמובן שלא מדובר כאן רק בשני העיתונאים, בכירים ככל שיהיו. שתי הכתבות, שזכו להפניות דומות להפליא ("יש לו אחות") מעמודי השער של 'סופשבוע' ו'שבעה ימים', לא היו מתפרסמות ללא תמיכה של צמרת מערכות שני העיתונים.
שיפוט ערכי מעוות
לפני שלושה שבועות פרסמו השניים במקביל, רוזנטל ב'ידיעות' ומייברג ב'מעריב', את סיפורה של רחל סאמרלנד, אחותו העלומה של רחבעם זאבי (אגב, לאורך כל הכתבה בידיעות היא נקראת בשם נעוריה, רחל זאבי, כדי להכניס לנו טוב טוב לראש שמדובר באחותו של גנדי, עצמו ובשרו). רחל סאמרלנד, זאבי לשעבר, נישאה לפני כשישים שנה לקצין בריטי, צעד שהביא לנידויה על ידי הוריה ועל ידי אחיה רחבעם זאבי. שנים מועטות לאחר נישואיה היא חזרה עם בעלה לארצו והשתלבה היטב במשפחתו הנוצרית. היום היא בת 80, גרה בכפר קטן באנגלייה, ולפני מספר חודשים הגיעה לכאן לביקור ראשון לאחר 55 שנה.
הפרשה הזאת היא סיפור עיתונאי מעניין כשלעצמו, ולא הייתי מגנה את השניים על פרסומה אלמלא התעקשותם לכפות על הסיפור הזה את שיפוטם הערכי המעוות. הטרגדיה המשפחתית לבית זאבי הפכה בידי השניים לכתב אישום נוקב, כשלאדונים הנכבדים ברור היטב מי כאן הטובה ומי הרעים, בעיקר מי הרע. אצל רוזנטל, כמו אצל מייברג, ההנחה הברורה מאליה היא שהאחות נהגה נכון כשבחרה ללכת אחרי ליבה ולהינשא לגוי. בסיום הכתבה שלו אומר רוזנטל לרחל סאמרלנד שבעיניו סיפורה הוא סיפור אהבה מופלא. התלישות שלו מערכי דת ולאום אינה מאפשרת לו אמפתיה למצוקות ההורים והאח, שבעיניהם מה שעשתה בתם הוא בגידה בעמה, בדתה ובמשפחתה. רחל עצמה, לאורך כל הראיון, מבינה זאת הרבה יותר טוב משני הכתבים.
מה דחף את רחל זאבי להינשא לשוטר הבריטי? מדוע לא התחשבה באסון שהיא ממיטה על הוריה? בכאב, בצער, בבושה? מייברג ורוזנטל לא שואלים, אבל די ברור שתחושותיהם של הוריה לא היו בראש מעייניה של זאבי הצעירה.
כי יש להדגיש: רחל זאבי לא התאהבה ספונטאנית בשוטר הבריטי, לאחר שנחשפה בעל כורחה לאישיותו הקוסמת במסגרת עבודתה. כפי שהיא מספרת בעצמה, השוטר סאמרלנד הכיר אותה דרך הטלפון במסגרת עבודתה כמרכזנית של הצבא הבריטי. היא הסכימה להיפגש איתו רק אחרי כמה סירובים. היא נכנסה להרפתקה הרומנטית הזאת במודעות מחושבת, תוך התעלמות מהכאב הנורא שייגרם להוריה. גם לאחר שנפגשו לא הייתה כאן היסחפות רומנטית מיידית בלתי ניתנת לעצירה. כפי שרחל מתארת את הדברים, ברור שהשוטר הבריטי התאהב בה מהר מאוד, וכבר בפגישה הראשונה הצהיר על כוונתו להינשא לה, בעוד שהיא הייתה מאופקת ומחושבת. בהתחלה היא רק חיבבה אותו. שנה וחצי נפגשה איתו בסתר עד שהחליטו להתחתן. והיא גם חזתה את הצפוי לה: היא מודה שתגובתם הנזעמת של בני משפחתה לא באה לה בהפתעה.
פרשייה אפלה?
מייברג ורוזנטל מטפלים בנושא שלהם כאילו עלו על סיפור אפל מעברו של גנדי, משהו שצריך לשנות באופן דרמטי את יחסנו אל האיש. ברור להם שגנדי הסתיר את קיומה של אחותו מתוך ידיעה שהוא יוצא רע מאוד מהפרשה הזאת. כל כך ברורה להם השפלות המוסרית כביכול בהתנהגותו של גנדי, עד שאינם מעלים בדעתם את ההסבר האחר לשתיקה, הסבר שהוא הגיוני הרבה יותר. מה יותר הגיוני מלחשוב שגנדי היה שלם לחלוטין עם מה שעשו הוריו בתמיכתו, ולעומת זאת התבייש על שפרי באושים כזה יצא מאותו העץ שעליו גדל הוא עצמו, ולכן העדיף להסתיר את הפרשה. סיפור ההתבוללות של הבת, מה לעשות, לא מוסיף כבוד למשפחה יהודית וציונית גאה. זה לא משהו שששים לדבר עליו. טבעי לא?
מייברג, יהודי תלוש שכמותו, כל כך בטוח שנידוי האחות הוא מעשה שיש עמו קלון, עד שהוא רץ לכל חבריו של גנדי לשאול איך היו שותפים להסתרת הסוד הנורא. לשיא הגיחוך הוא מגיע בפנייתו מעל דפי העיתון אל חיים טופול, חברו של גנדי. אם ידעת, הוא שואל, כיצד נשאת את הסוד המזעזע הזה באמתחתך כל השנים? אתה מאמין שטוביה היה חי עם זה בשלום?
עברו כנראה כמה שנים מאז שמייברג קרא את טוביה החולב. הרי טוביה הוא סמל האנושיות, התום וטוב הלב. מה הוא היה אומר על זה? מייברג שוכח שטוביה הוא גם יהודי חם וגאה. מה הוא היה אומר? בדיוק מה שאמר לחווה, בתו השלישית, כשבאה אליו עם השייגץ שלו נישאה מאוחר יותר. מה עשה טוביה? מה שעשו הוריו של גנדי! הקשיח את לבו ומחק את בתו מחייו! מצטערים מייברג, טוביה לא לצדך בסיפור הזה.
אולי לא מספיק לך טוביה. אולי אתה רוצה סיפור מהחיים, לא מהספרים של שלום עליכם. על אחד העם שמעת? גם לו, כמו להוריו של גנדי, הייתה בת שנישאה לגוי. אתה יודע מה הוא עשה? ניתק כל קשר איתה וסרב לכל המתווכים שניסו לאחד ביניהם. זה לא הרב מוהליבר, זה אחד העם, מאבות הציונות החילונית. אז מה תעשה? תבטל את רחוב אחד העם? בנפשו של מייברג לא נשאר זכר, לא מהלב היהודי החם של טוביה ולא מההכרה הלאומית החילונית של אחד העם. פלא שהוא לא מסוגל להבין?
טריקים מלוכלכים
למייברג ורוזנטל הייתה בעיה. היה להם סיפור עיתונאי טוב, אבל הם לא הסתפקו בזה. הם רצו כתב אישום נגד גנדי. רחל סאמרלנד, מוגבלת שכמותה, לא שיתפה פעולה מספיק. למרות הלחצים היא מסרבת להשתלח באחיה וממעטת להאשים אותו. אז מה עושים? משלימים מעצמם את החסר באמצעות שילוב של רקע והגיגים התופסים את רוב הכתבה. מייברג מצטיין בזה במיוחד. וכך, כדי ליצור הזדהות עמוקה עם האחות שתביא בהכרח להוקעתו של גנדי, הוא מעלה אותה לדרגה של מלאך אלוקים, תוך שהוא מתאר את "אצילותה, אישיותה הכובשת, והאור הפנימי הזורח ועולה ממנה(!)". אמא תרזה נוכלת לידה.
קריאת שתי הכתבות בעין בוחנת מגלה שפע של טריקים מלוכלכים שנקטו השניים כדי להוביל אותנו להבנה הרצויה בדבר אופיו המכוער של גנדי. הנה כמה מהם:
התשלום: הטריק החמור מכולם. מייברג ורוזנטל לא משתפים אותנו באינפורמציה קריטית: הגברת סאמרלנד קיבלה כסף, הרבה כסף, תמורת הראיון. כפי שחשפה אסתי אהרונוביץ' בעיתון העיר, מדובר בחמשת אלפים דולר שקיבלה סאמרלנד מחברת ההפקות 'נגה תקשורת' ומשני העיתונים, ובעוד ארבעת אלפים שהובטחו לה על ידי מייברג תמורת פרסום זיכרונותיה בספר. מה שכן ברור מהכתבה הוא שמצבה הכספי של סאמרלנד אינו מזהיר, ושהיא יכלה להבין היטב לאיזה כיוון המראיינים שלה רוצים לקחת את הסיפור. "רחל לא הייתה מתראיינת לערוץ טלוויזיה ישראלי בפתיחות הנדירה שאפיינה את המפגש איתה, אלמלא זרם בה עדיין הארס שנותר בדמה מעקיצת העקרב של אחיה", מספר לנו מייברג. באמת? אולי היו לה סיבות אחרות להתראיין? כסף למשל? את הפתיחות שעליה מדבר מייברג תחפשו לשווא. סאמרלנד מספקת את הסחורה בקמצנות. המינימום ההכרחי. מייברג מספר שהיא גם לא ממש מבינה מה כל כך חשוב בסיפור הזה. נשאל מטבע לשון מרוזנטל ונאמר שהסתרת עניין התשלום על ידי השניים מטילה צל כבד על הגרסה שכן נמסרה.
על מי זורקים את התיק: מתוך שתי הכתבות די ברור שלא האח הצעיר גנדי הוא שהכתיב את היחס לאחות, לפחות לא בשלב הראשון. כשמייברג חוקר כיצד הגיב אחיה על הרומן עם השוטר הבריטי, רחל אומרת בפירוש שההתמודדות שלה הייתה עם ההורים, לא עם האח. "רחבעם לא גר יותר בבית בתקופת ההיכרות שלי עם סאם", מצוטטת רחל בכתבתו של רוזנטל. על הוריה היא מספרת שכלאו אותה בחדרה כדי שלא תצא להיפגש עם הבריטי. אבל את רוזנטל ומייברג לא מעניינים ההורים. המטרה היא להשחיר את פניו של רחבעם זאבי. שלמה ומינה זאבי לא מעניינים אף אחד. וכך במהלך כל הכתבה מודגש חלקו הלא ברור של גנדי בפרשה מעבר לכל פרופורציה. רוזנטל כותב שבביקוריו הנדירים של גנדי בבית הוא "איים" על ההורים כי עליהם לסלק אותה מהארץ פן יבולע לה. מניין האינפורמציה? רוזנטל לא מספר. האם רחל היא המקור? ומניין היא יודעת?
הטרנספר: שניהם, רוזנטל ומייברג, מכוונים את הקורא להבנה שרחל סאמרלנד המופלאה לא חיה בקרבנו עד היום הזה משום שאחיה עשה לה טרנספר. "הטרנספר הראשון של גנדי", זועקת הכותרת לכתבתו של מייברג, וגם רוזנטל משתמש בביטוי זהה. בפועל, משפחת סאמרלנד עזבה את הארץ בגלל סיום תפקידו של השוטר הבריטי כאן בשנת 1947. כך אומרת רחל סאמרלנד בפרוש. ציטוט מהכתבה של רוזנטל: "לא עזבתי את הארץ בגלל אחי" חוזרת ומדגישה רחל. "בעלי סיים את החוזה שלו והיה עליו ללכת". אז מה, בכלל לא היה טרנספר? הלך הסיפור? סאמרלנד מוכנה לספק בדל סחורה: "לו המשפחה שלי הייתה אחרת, אולי היינו יכולים להישאר. אבל זה לא היה בגלל אחי. אל תאשים אותו בבקשה או את ההורים שלי. לא עזבתי בגללם". אבל רוזנטל ומייברג לא יתנו לעובדות להרוס להם כותרת.
מוסר כפול: רוזנטל מעלה את הטענה שלגנדי היו סטנדרטים של מוסר כפול בעניין נישואי תערובת. "זאבי", כותב רוזנטל, "שעשה הכל כדי להתנכר לאחותו רחל בשל נישואיה לאנגלי, קיבל לחיק משפחתו גויה אחרת שהגיעה מהיבשת הבריטית. בנו הבכור, פלמ"ח, נשוי לג'יין, סקוטית שהתגיירה".
רוזנטל עושה ניסיון כושל לשים את טענתו המופרכת בפיה של רחל סאמרלנד:
"ידעת", הוא שואל אותה, "שהבן שלו פלמ"ח התחתן עם בחורה לא יהודייה?"
סאמרלנד לא משתפת פעולה. "כן, אבל היא התגיירה, לא? עכשיו היא יהודייה. לא?"
רוזנטל מנסה בכל זאת: "אין כאן מוסר כפול?"
סאמרלנד: "לא מסמכותי לשפוט. אני לא אמתח ביקורת על ערכי המוסר שלו. זאת המשפחה שלו, הוא עשה מה שעשה ואני עשיתי מה שעשיתי. אני לא רוצה לומר שום דבר רע על אחי".
האחות מבינה את ההבדל. זה לא הפריע לעורכי שבעה ימים להכניס את הקטע הזה במסגרת נפרדת, תחת הכותרת "מוסר כפול".
הירושה: מייברג ורוזנטל, כל אחד בתורו, משתמשים במילים כמו 'נישול' ו'גזילה' לגבי העובדה שסאמרלנד לא קיבלה חלק בירושת הוריה. המנשל הוא גנדי, כמובן. למעשה, הם לא מספרים לנו דבר על צוואת ההורים. האם יהיה זה מרחיק לכת להניח שהם לא רצו להוריש דבר לבתם הסוררת, שגרמה להם צער רב כל כך? האם לא היתה להם זכות לנהוג כך? מבחינתם של מייברג ורוזנטל, גנדי גזל את כספי הירושה מאחותו. הוכחות? אם יש, הן נשארו אצלם. אבל הסיפור על רדיפת הבצע המכוערת של גנדי לא מסתיים כאן. השניים מדווחים על ביקור שערך גנדי בביתה של אחותו באנגליה אחרי 35 שנה. מייברג, בוחן כליות ולב שכמותו, יודע לספר שמטרת הביקור היתה "לראות את הסחורה. הוא אכן ביקר, אבל שאל בעיקר לגבי המטראז' של הבית, ערכו בשוק הנדל"ן וכאלה. נשמה". יש רק בעייה אחת עם הסיפור הזה: לזוג סאמרלנד יש בן ובת. למה שגנדי יבנה על כך שהוא יירש את אחותו? אולי הוא שאל על הבית כי פשוט לא היה לו על מה לדבר איתה? אולי סתם רצה להעריך את מצבה הכלכלי?
סיכום ביניים עגום
שני העיתונים הגדולים בישראל, ידיעות ומעריב, התחרו זה בזה בפרשה הזאת על שני מסרים מפוקפקים. ראשית, הם נרתמו למאמץ אדיר ונפתל לקעקע את תדמיתו של רחבעם זאבי ולבטל את הצורך לחלוק כבוד לזכרו. שנית, הם ביטאו אהדה גלויה למעשה של בגידה דתית ולאומית, ולמעשה תמכו בעמדתה של האחות שנישאה לגוי, נגד עמדתם של ההורים והאח שהוקיעו את המעשה.
כפי שמייברג רומז בכתבתו, נוצרה כאן בשנים האחרונות סימטרייה מסוימת בין שני נרצחים: יצחק רבין, הפלמ"חניק של השמאל, וגנדי, הפלמ"חניק של הימין. הימין לא אוהב את רבין והשמאל לא אוהב את גנדי, אבל סופם הטרגי של השניים, כך היה נדמה, מחייב שהכבוד לזכרם יהיה עניין שבקונצנזוס, גם אם רציחתו של גנדי על רקע סכסוך עם האויב אינה דומה לגמרי לרציחתו של רבין על רקע הפילוג הפנימי בעם.
כאן נעשה ניסיון שמאלני בוטה להפר את האיזון הזה. לשלוף פרשייה עלומה מהעבר ולהשתמש בה כדי להשתחרר סופית מעולו של הצורך לכבד את הקדוש של הצד השני.
זה לא התחיל עם הסיפור הזה. הרבה קודם לכן, בליווי צמוד של כתבות אוהדות ב'הארץ', התארגנה במוזיאון תל-אביב קבוצה שהדפה את הניסיון לקרוא למוזיאון על שמו של זאבי, מנהלה לשעבר. שלא לדבר על מנהיג פוליטי אחר מהימין, הרב מאיר כהנא הי"ד, שמדינת ישראל מתנכרת לחלוטין לזכרו. מילא שלא קוראים על שמו רחובות וכיכרות, אבל שמשטרת ישראל תאסור קיום עצרת זיכרון של מוקירי זכרו ביום השנה להירצחו?
אנשים כמו מייברג ורוזנטל, ובעיקר העורכים שלהם בשני העיתונאים הגדולים, צריכים להבין שכאשר הם חותרים תחת זכרו של גנדי מתערער גם הקונצנזוס סביב זכרם של הקדושים מהצד שלהם. פרשיות כמו חלקו של יצחק רבין בטבח אלטלנה יכולות גם הן לזכות פתאום להתעניינות מחודשת.
קרב תרנגולים סוער
עד כאן הטרגדיה, ומכאן לפיקנטריה. מה שהופך את הסיפור הזה למשעשע ופיקנטי עד מאוד נחשף בשבועות האחרונים על ידי אסתי אהרונוביץ' במדור התקשורת של עיתון 'העיר'.
הראיון המוקלט עם רחל סאמרלנד הוצג בגאווה בתוכנית 'המוסף' בליל שבת בערוץ 8. רוזנטל עורך את התוכנית, ומייברג הוא משתתף קבוע. אלא שכמו זוג שודדים, עוד לפני שהקורבן נטמן באדמה החלו השניים להתקוטט על השלל. הסיפור, שאמור היה להתפרסם בלעדית על ידי רוזנטל בידיעות במקביל לשידורו בטלוויזיה, פורסם באותו שבוע גם במעריב על ידי מייברג. מייברג מודה שהסיפור היה של רוזנטל, אך טוען שנאלץ למכור אותו גם למעריב משום שרוזנטל לא דאג להביא מידיעות מימון שיכסה את מלוא התשלום שהבטיח למרואיינת. רוזנטל, כך על פי 'העיר', מכנה את מייברג "גרפומן קטן, נוכל שקרן ורמאי". מייברג חושף כי רוזנטל חתום על כתבה שאת החלק המרכזי שלה כתב מייברג, בעוד שרוזנטל כלל לא נכח בראיון הטלביזיוני, שהשכתוב שלו מהווה את החלק המרכזי בשתי הכתבות.
בינתיים נגרמה לרוזנטל מבוכה רבה מול מערכת 'שבעה ימים' של ידיעות, לאחר שהסיפור הבלעדי שהבטיח להם פורסם בו-זמנית בעיתון המתחרה על ידי שותפו לצוות. גם למערכת 'שבעה ימים' נגרמה מבוכה, לאחר שמייברג חשף שהמרואיינת שלהם קיבלה תשלום עבור הראיון, נוהג שאינו נחשב למכובד. עורכת 'שבעה ימים' מכחישה ששילמה למרואיינת. מבחינתה התשלום שהעבירה הוא שכר הסופרים של רוזנטל, ומה שהוא עשה בכסף זה עניינו.
ההתפתחות הידועה האחרונה היא שעורך דינו של רוזנטל שלח למייברג דרישה להתנצלות פומבית ולפיצויים בסך 300 אלף שקל, ולא – הוא ייתבע לדין. מערכת היחסים העכורה בין השניים הביאה להשעיית החלק שבו משתתף מייברג בתוכנית הטלביזיה שעורך רוזנטל.
לאור שיתוף הפעולה המרושע ביניהם בפרשה הזאת, לא נותר אלא לסיים בדברי חז"ל: פירוד לרשעים – הנאה להם והנאה לעולם.
רחל סאמרלנד, אחותו העלומה של רחבעם זאבי, נודתה ממשפחתה בגלל נישואיה לשוטר בריטי * סאמרלנד נאותה להתראיין תמורת תשלום, אבל לא כל כך שיתפה פעולה עם הניסיון לקעקע את זכרו של אחיה * אין דבר, רון מייברג ומיקי רוזנטל כבר דאגו להשלים את המסר * ועכשיו הם עסוקים בהשמצות הדדיות ותביעות משפטיות
את הסיפור הזה צריך ללמד כאן בבתי ספר לתקשורת. זהו סיפורם של שני עיתונאים בכירים, מיקי רוזנטל ורון מייברג, הקשורים לשני העיתונים הגדולים, ידיעות ומעריב, וגם לתוכנית טלוויזיה משותפת בערוץ 8. השניים פעלו יחדיו מתוך כוונה גלויה להשתחרר מהעול המעיק של הצורך לכבד את זכרו של רחבעם זאבי הי"ד, אלוף בצה"ל ושר בישראל, שנרצח בגלל דעותיו הימניות ובגלל היותו מייצג של ממשלת ישראל ומדינת ישראל. אבל הרפש שהטילו אל האנדרטה של גנדי עף בחזרה על פניהם. השניים יצאו מהסיפור כשהם מסוכסכים וחבולים, משמיצים איש את רעהו וחושפים איש את קלונו של רעהו. שיתוף הפעולה הטלוויזיוני ביניהם נקלע למבוי סתום, וגם תביעת פיצויים בדרך.
כמו כל בכירי התקשורת בישראל כמעט ללא יוצא מן הכלל, רוזנטל, לשעבר סגן-עורך ידיעות אחרונות, ומייברג, מבכירי מעריב שלא מזמן הועף מהעיתון וזחל לשם בחזרה, לא היו, אם לומר זאת בלשון המעטה, בין אלו שעמדו בצמתים והניפו שלטים נגד הסכנות של הסכמי אוסלו. הם בהחלט ראו בעין יפה את אותו תהליך כניעה ורמייה עצמית שהכניס את ישראל למערבולת הדמים המטורפת, שגם גנדי היה לאחד ממאות קורבנותיה. זה לא הפריע להם לחטט בפרשייה מלפני ששים שנה, להפעיל עליה שיפוט ערכי מחמיר עם אמות מידה פוסט-מודרניסטיות, תוך התעלמות מערכי התקופה ומשיקולים ערכיים דתיים ולאומיים, העשויים לשנות לחלוטין את הכרעת הדין. הם הסתירו מהקוראים אינפורמציה חשובה שעלולה לפגוע באמינות התיזה, שפטו לחומרה מעשים שמשמעותם עמומה, וגזרו את דין זכרו של גנדי לקבורת חמור, עשר אמות באדמה.
ההסתה
צריך למקם נכון את המשמעות המוסרית של הפרשייה העיתונאית הזאת. אם מותר לומר שרצח רבין הוכשר על ידי הסתה, אז גם אי אפשר לשלול את האפשרות שהדה-לגיטימציה שנעשתה לגנדי בחייו הכשירה את רציחתו. אין ספק שהטרור הפלשתיני נוקט סלקציה כשהוא שם על הכוונת אישים פוליטיים בישראל. יוסי ביילין ויוסי שריד, למשל, יכולים להרגיש בטוחים הרבה יותר מהאזרח הפשוט. פגיעה בהם יכולה להתרחש רק במקרה של טעות טרגית מצד הפלשתינים. סביר להניח שכך גם עמרם מצנע וחיים רמון. גם אהוד ברק הפך יעד רק לאחר שאפסה התקווה שישמש כלי להגשמת תוכנית השלבים של ערפאת, ולאחר שהשמאל הישראלי מאס בו ורואה בו אשם מרכזי בהרס תהליך השלום.
כשמדובר באנשי מרכז וימין, אנשי החזית העממית רגישים לתגובתו של ערפאת, וערפאת רגיש לתגובתו של השמאל הישראלי. בני בגין, ראש הרשימה שבמסגרתה נבחר גנדי לכנסת בפעם האחרונה, הוא איש לגיטימי בעיני השמאל הישראלי, למרות התנגדותו הנוקבת לתהליך אוסלו ולמרות תיוגו כאיש ימין קיצוני. לא כן רחבעם זאבי. אם לקחת בהשאלה מטבעות לשון משומשות מגל המאמרים והכתבות הצפויים לנו סביב ה5- בנובמבר, אפשר לומר שההסתה שקדמה לרצח גנדי נמשכת גם לאחר הרצח.
כמובן שלא מדובר כאן רק בשני העיתונאים, בכירים ככל שיהיו. שתי הכתבות, שזכו להפניות דומות להפליא ("יש לו אחות") מעמודי השער של 'סופשבוע' ו'שבעה ימים', לא היו מתפרסמות ללא תמיכה של צמרת מערכות שני העיתונים.
שיפוט ערכי מעוות
לפני שלושה שבועות פרסמו השניים במקביל, רוזנטל ב'ידיעות' ומייברג ב'מעריב', את סיפורה של רחל סאמרלנד, אחותו העלומה של רחבעם זאבי (אגב, לאורך כל הכתבה בידיעות היא נקראת בשם נעוריה, רחל זאבי, כדי להכניס לנו טוב טוב לראש שמדובר באחותו של גנדי, עצמו ובשרו). רחל סאמרלנד, זאבי לשעבר, נישאה לפני כשישים שנה לקצין בריטי, צעד שהביא לנידויה על ידי הוריה ועל ידי אחיה רחבעם זאבי. שנים מועטות לאחר נישואיה היא חזרה עם בעלה לארצו והשתלבה היטב במשפחתו הנוצרית. היום היא בת 80, גרה בכפר קטן באנגלייה, ולפני מספר חודשים הגיעה לכאן לביקור ראשון לאחר 55 שנה.
הפרשה הזאת היא סיפור עיתונאי מעניין כשלעצמו, ולא הייתי מגנה את השניים על פרסומה אלמלא התעקשותם לכפות על הסיפור הזה את שיפוטם הערכי המעוות. הטרגדיה המשפחתית לבית זאבי הפכה בידי השניים לכתב אישום נוקב, כשלאדונים הנכבדים ברור היטב מי כאן הטובה ומי הרעים, בעיקר מי הרע. אצל רוזנטל, כמו אצל מייברג, ההנחה הברורה מאליה היא שהאחות נהגה נכון כשבחרה ללכת אחרי ליבה ולהינשא לגוי. בסיום הכתבה שלו אומר רוזנטל לרחל סאמרלנד שבעיניו סיפורה הוא סיפור אהבה מופלא. התלישות שלו מערכי דת ולאום אינה מאפשרת לו אמפתיה למצוקות ההורים והאח, שבעיניהם מה שעשתה בתם הוא בגידה בעמה, בדתה ובמשפחתה. רחל עצמה, לאורך כל הראיון, מבינה זאת הרבה יותר טוב משני הכתבים.
מה דחף את רחל זאבי להינשא לשוטר הבריטי? מדוע לא התחשבה באסון שהיא ממיטה על הוריה? בכאב, בצער, בבושה? מייברג ורוזנטל לא שואלים, אבל די ברור שתחושותיהם של הוריה לא היו בראש מעייניה של זאבי הצעירה.
כי יש להדגיש: רחל זאבי לא התאהבה ספונטאנית בשוטר הבריטי, לאחר שנחשפה בעל כורחה לאישיותו הקוסמת במסגרת עבודתה. כפי שהיא מספרת בעצמה, השוטר סאמרלנד הכיר אותה דרך הטלפון במסגרת עבודתה כמרכזנית של הצבא הבריטי. היא הסכימה להיפגש איתו רק אחרי כמה סירובים. היא נכנסה להרפתקה הרומנטית הזאת במודעות מחושבת, תוך התעלמות מהכאב הנורא שייגרם להוריה. גם לאחר שנפגשו לא הייתה כאן היסחפות רומנטית מיידית בלתי ניתנת לעצירה. כפי שרחל מתארת את הדברים, ברור שהשוטר הבריטי התאהב בה מהר מאוד, וכבר בפגישה הראשונה הצהיר על כוונתו להינשא לה, בעוד שהיא הייתה מאופקת ומחושבת. בהתחלה היא רק חיבבה אותו. שנה וחצי נפגשה איתו בסתר עד שהחליטו להתחתן. והיא גם חזתה את הצפוי לה: היא מודה שתגובתם הנזעמת של בני משפחתה לא באה לה בהפתעה.
פרשייה אפלה?
מייברג ורוזנטל מטפלים בנושא שלהם כאילו עלו על סיפור אפל מעברו של גנדי, משהו שצריך לשנות באופן דרמטי את יחסנו אל האיש. ברור להם שגנדי הסתיר את קיומה של אחותו מתוך ידיעה שהוא יוצא רע מאוד מהפרשה הזאת. כל כך ברורה להם השפלות המוסרית כביכול בהתנהגותו של גנדי, עד שאינם מעלים בדעתם את ההסבר האחר לשתיקה, הסבר שהוא הגיוני הרבה יותר. מה יותר הגיוני מלחשוב שגנדי היה שלם לחלוטין עם מה שעשו הוריו בתמיכתו, ולעומת זאת התבייש על שפרי באושים כזה יצא מאותו העץ שעליו גדל הוא עצמו, ולכן העדיף להסתיר את הפרשה. סיפור ההתבוללות של הבת, מה לעשות, לא מוסיף כבוד למשפחה יהודית וציונית גאה. זה לא משהו שששים לדבר עליו. טבעי לא?
מייברג, יהודי תלוש שכמותו, כל כך בטוח שנידוי האחות הוא מעשה שיש עמו קלון, עד שהוא רץ לכל חבריו של גנדי לשאול איך היו שותפים להסתרת הסוד הנורא. לשיא הגיחוך הוא מגיע בפנייתו מעל דפי העיתון אל חיים טופול, חברו של גנדי. אם ידעת, הוא שואל, כיצד נשאת את הסוד המזעזע הזה באמתחתך כל השנים? אתה מאמין שטוביה היה חי עם זה בשלום?
עברו כנראה כמה שנים מאז שמייברג קרא את טוביה החולב. הרי טוביה הוא סמל האנושיות, התום וטוב הלב. מה הוא היה אומר על זה? מייברג שוכח שטוביה הוא גם יהודי חם וגאה. מה הוא היה אומר? בדיוק מה שאמר לחווה, בתו השלישית, כשבאה אליו עם השייגץ שלו נישאה מאוחר יותר. מה עשה טוביה? מה שעשו הוריו של גנדי! הקשיח את לבו ומחק את בתו מחייו! מצטערים מייברג, טוביה לא לצדך בסיפור הזה.
אולי לא מספיק לך טוביה. אולי אתה רוצה סיפור מהחיים, לא מהספרים של שלום עליכם. על אחד העם שמעת? גם לו, כמו להוריו של גנדי, הייתה בת שנישאה לגוי. אתה יודע מה הוא עשה? ניתק כל קשר איתה וסרב לכל המתווכים שניסו לאחד ביניהם. זה לא הרב מוהליבר, זה אחד העם, מאבות הציונות החילונית. אז מה תעשה? תבטל את רחוב אחד העם? בנפשו של מייברג לא נשאר זכר, לא מהלב היהודי החם של טוביה ולא מההכרה הלאומית החילונית של אחד העם. פלא שהוא לא מסוגל להבין?
טריקים מלוכלכים
למייברג ורוזנטל הייתה בעיה. היה להם סיפור עיתונאי טוב, אבל הם לא הסתפקו בזה. הם רצו כתב אישום נגד גנדי. רחל סאמרלנד, מוגבלת שכמותה, לא שיתפה פעולה מספיק. למרות הלחצים היא מסרבת להשתלח באחיה וממעטת להאשים אותו. אז מה עושים? משלימים מעצמם את החסר באמצעות שילוב של רקע והגיגים התופסים את רוב הכתבה. מייברג מצטיין בזה במיוחד. וכך, כדי ליצור הזדהות עמוקה עם האחות שתביא בהכרח להוקעתו של גנדי, הוא מעלה אותה לדרגה של מלאך אלוקים, תוך שהוא מתאר את "אצילותה, אישיותה הכובשת, והאור הפנימי הזורח ועולה ממנה(!)". אמא תרזה נוכלת לידה.
קריאת שתי הכתבות בעין בוחנת מגלה שפע של טריקים מלוכלכים שנקטו השניים כדי להוביל אותנו להבנה הרצויה בדבר אופיו המכוער של גנדי. הנה כמה מהם:
התשלום: הטריק החמור מכולם. מייברג ורוזנטל לא משתפים אותנו באינפורמציה קריטית: הגברת סאמרלנד קיבלה כסף, הרבה כסף, תמורת הראיון. כפי שחשפה אסתי אהרונוביץ' בעיתון העיר, מדובר בחמשת אלפים דולר שקיבלה סאמרלנד מחברת ההפקות 'נגה תקשורת' ומשני העיתונים, ובעוד ארבעת אלפים שהובטחו לה על ידי מייברג תמורת פרסום זיכרונותיה בספר. מה שכן ברור מהכתבה הוא שמצבה הכספי של סאמרלנד אינו מזהיר, ושהיא יכלה להבין היטב לאיזה כיוון המראיינים שלה רוצים לקחת את הסיפור. "רחל לא הייתה מתראיינת לערוץ טלוויזיה ישראלי בפתיחות הנדירה שאפיינה את המפגש איתה, אלמלא זרם בה עדיין הארס שנותר בדמה מעקיצת העקרב של אחיה", מספר לנו מייברג. באמת? אולי היו לה סיבות אחרות להתראיין? כסף למשל? את הפתיחות שעליה מדבר מייברג תחפשו לשווא. סאמרלנד מספקת את הסחורה בקמצנות. המינימום ההכרחי. מייברג מספר שהיא גם לא ממש מבינה מה כל כך חשוב בסיפור הזה. נשאל מטבע לשון מרוזנטל ונאמר שהסתרת עניין התשלום על ידי השניים מטילה צל כבד על הגרסה שכן נמסרה.
על מי זורקים את התיק: מתוך שתי הכתבות די ברור שלא האח הצעיר גנדי הוא שהכתיב את היחס לאחות, לפחות לא בשלב הראשון. כשמייברג חוקר כיצד הגיב אחיה על הרומן עם השוטר הבריטי, רחל אומרת בפירוש שההתמודדות שלה הייתה עם ההורים, לא עם האח. "רחבעם לא גר יותר בבית בתקופת ההיכרות שלי עם סאם", מצוטטת רחל בכתבתו של רוזנטל. על הוריה היא מספרת שכלאו אותה בחדרה כדי שלא תצא להיפגש עם הבריטי. אבל את רוזנטל ומייברג לא מעניינים ההורים. המטרה היא להשחיר את פניו של רחבעם זאבי. שלמה ומינה זאבי לא מעניינים אף אחד. וכך במהלך כל הכתבה מודגש חלקו הלא ברור של גנדי בפרשה מעבר לכל פרופורציה. רוזנטל כותב שבביקוריו הנדירים של גנדי בבית הוא "איים" על ההורים כי עליהם לסלק אותה מהארץ פן יבולע לה. מניין האינפורמציה? רוזנטל לא מספר. האם רחל היא המקור? ומניין היא יודעת?
הטרנספר: שניהם, רוזנטל ומייברג, מכוונים את הקורא להבנה שרחל סאמרלנד המופלאה לא חיה בקרבנו עד היום הזה משום שאחיה עשה לה טרנספר. "הטרנספר הראשון של גנדי", זועקת הכותרת לכתבתו של מייברג, וגם רוזנטל משתמש בביטוי זהה. בפועל, משפחת סאמרלנד עזבה את הארץ בגלל סיום תפקידו של השוטר הבריטי כאן בשנת 1947. כך אומרת רחל סאמרלנד בפרוש. ציטוט מהכתבה של רוזנטל: "לא עזבתי את הארץ בגלל אחי" חוזרת ומדגישה רחל. "בעלי סיים את החוזה שלו והיה עליו ללכת". אז מה, בכלל לא היה טרנספר? הלך הסיפור? סאמרלנד מוכנה לספק בדל סחורה: "לו המשפחה שלי הייתה אחרת, אולי היינו יכולים להישאר. אבל זה לא היה בגלל אחי. אל תאשים אותו בבקשה או את ההורים שלי. לא עזבתי בגללם". אבל רוזנטל ומייברג לא יתנו לעובדות להרוס להם כותרת.
מוסר כפול: רוזנטל מעלה את הטענה שלגנדי היו סטנדרטים של מוסר כפול בעניין נישואי תערובת. "זאבי", כותב רוזנטל, "שעשה הכל כדי להתנכר לאחותו רחל בשל נישואיה לאנגלי, קיבל לחיק משפחתו גויה אחרת שהגיעה מהיבשת הבריטית. בנו הבכור, פלמ"ח, נשוי לג'יין, סקוטית שהתגיירה".
רוזנטל עושה ניסיון כושל לשים את טענתו המופרכת בפיה של רחל סאמרלנד:
"ידעת", הוא שואל אותה, "שהבן שלו פלמ"ח התחתן עם בחורה לא יהודייה?"
סאמרלנד לא משתפת פעולה. "כן, אבל היא התגיירה, לא? עכשיו היא יהודייה. לא?"
רוזנטל מנסה בכל זאת: "אין כאן מוסר כפול?"
סאמרלנד: "לא מסמכותי לשפוט. אני לא אמתח ביקורת על ערכי המוסר שלו. זאת המשפחה שלו, הוא עשה מה שעשה ואני עשיתי מה שעשיתי. אני לא רוצה לומר שום דבר רע על אחי".
האחות מבינה את ההבדל. זה לא הפריע לעורכי שבעה ימים להכניס את הקטע הזה במסגרת נפרדת, תחת הכותרת "מוסר כפול".
הירושה: מייברג ורוזנטל, כל אחד בתורו, משתמשים במילים כמו 'נישול' ו'גזילה' לגבי העובדה שסאמרלנד לא קיבלה חלק בירושת הוריה. המנשל הוא גנדי, כמובן. למעשה, הם לא מספרים לנו דבר על צוואת ההורים. האם יהיה זה מרחיק לכת להניח שהם לא רצו להוריש דבר לבתם הסוררת, שגרמה להם צער רב כל כך? האם לא היתה להם זכות לנהוג כך? מבחינתם של מייברג ורוזנטל, גנדי גזל את כספי הירושה מאחותו. הוכחות? אם יש, הן נשארו אצלם. אבל הסיפור על רדיפת הבצע המכוערת של גנדי לא מסתיים כאן. השניים מדווחים על ביקור שערך גנדי בביתה של אחותו באנגליה אחרי 35 שנה. מייברג, בוחן כליות ולב שכמותו, יודע לספר שמטרת הביקור היתה "לראות את הסחורה. הוא אכן ביקר, אבל שאל בעיקר לגבי המטראז' של הבית, ערכו בשוק הנדל"ן וכאלה. נשמה". יש רק בעייה אחת עם הסיפור הזה: לזוג סאמרלנד יש בן ובת. למה שגנדי יבנה על כך שהוא יירש את אחותו? אולי הוא שאל על הבית כי פשוט לא היה לו על מה לדבר איתה? אולי סתם רצה להעריך את מצבה הכלכלי?
סיכום ביניים עגום
שני העיתונים הגדולים בישראל, ידיעות ומעריב, התחרו זה בזה בפרשה הזאת על שני מסרים מפוקפקים. ראשית, הם נרתמו למאמץ אדיר ונפתל לקעקע את תדמיתו של רחבעם זאבי ולבטל את הצורך לחלוק כבוד לזכרו. שנית, הם ביטאו אהדה גלויה למעשה של בגידה דתית ולאומית, ולמעשה תמכו בעמדתה של האחות שנישאה לגוי, נגד עמדתם של ההורים והאח שהוקיעו את המעשה.
כפי שמייברג רומז בכתבתו, נוצרה כאן בשנים האחרונות סימטרייה מסוימת בין שני נרצחים: יצחק רבין, הפלמ"חניק של השמאל, וגנדי, הפלמ"חניק של הימין. הימין לא אוהב את רבין והשמאל לא אוהב את גנדי, אבל סופם הטרגי של השניים, כך היה נדמה, מחייב שהכבוד לזכרם יהיה עניין שבקונצנזוס, גם אם רציחתו של גנדי על רקע סכסוך עם האויב אינה דומה לגמרי לרציחתו של רבין על רקע הפילוג הפנימי בעם.
כאן נעשה ניסיון שמאלני בוטה להפר את האיזון הזה. לשלוף פרשייה עלומה מהעבר ולהשתמש בה כדי להשתחרר סופית מעולו של הצורך לכבד את הקדוש של הצד השני.
זה לא התחיל עם הסיפור הזה. הרבה קודם לכן, בליווי צמוד של כתבות אוהדות ב'הארץ', התארגנה במוזיאון תל-אביב קבוצה שהדפה את הניסיון לקרוא למוזיאון על שמו של זאבי, מנהלה לשעבר. שלא לדבר על מנהיג פוליטי אחר מהימין, הרב מאיר כהנא הי"ד, שמדינת ישראל מתנכרת לחלוטין לזכרו. מילא שלא קוראים על שמו רחובות וכיכרות, אבל שמשטרת ישראל תאסור קיום עצרת זיכרון של מוקירי זכרו ביום השנה להירצחו?
אנשים כמו מייברג ורוזנטל, ובעיקר העורכים שלהם בשני העיתונאים הגדולים, צריכים להבין שכאשר הם חותרים תחת זכרו של גנדי מתערער גם הקונצנזוס סביב זכרם של הקדושים מהצד שלהם. פרשיות כמו חלקו של יצחק רבין בטבח אלטלנה יכולות גם הן לזכות פתאום להתעניינות מחודשת.
קרב תרנגולים סוער
עד כאן הטרגדיה, ומכאן לפיקנטריה. מה שהופך את הסיפור הזה למשעשע ופיקנטי עד מאוד נחשף בשבועות האחרונים על ידי אסתי אהרונוביץ' במדור התקשורת של עיתון 'העיר'.
הראיון המוקלט עם רחל סאמרלנד הוצג בגאווה בתוכנית 'המוסף' בליל שבת בערוץ 8. רוזנטל עורך את התוכנית, ומייברג הוא משתתף קבוע. אלא שכמו זוג שודדים, עוד לפני שהקורבן נטמן באדמה החלו השניים להתקוטט על השלל. הסיפור, שאמור היה להתפרסם בלעדית על ידי רוזנטל בידיעות במקביל לשידורו בטלוויזיה, פורסם באותו שבוע גם במעריב על ידי מייברג. מייברג מודה שהסיפור היה של רוזנטל, אך טוען שנאלץ למכור אותו גם למעריב משום שרוזנטל לא דאג להביא מידיעות מימון שיכסה את מלוא התשלום שהבטיח למרואיינת. רוזנטל, כך על פי 'העיר', מכנה את מייברג "גרפומן קטן, נוכל שקרן ורמאי". מייברג חושף כי רוזנטל חתום על כתבה שאת החלק המרכזי שלה כתב מייברג, בעוד שרוזנטל כלל לא נכח בראיון הטלביזיוני, שהשכתוב שלו מהווה את החלק המרכזי בשתי הכתבות.
בינתיים נגרמה לרוזנטל מבוכה רבה מול מערכת 'שבעה ימים' של ידיעות, לאחר שהסיפור הבלעדי שהבטיח להם פורסם בו-זמנית בעיתון המתחרה על ידי שותפו לצוות. גם למערכת 'שבעה ימים' נגרמה מבוכה, לאחר שמייברג חשף שהמרואיינת שלהם קיבלה תשלום עבור הראיון, נוהג שאינו נחשב למכובד. עורכת 'שבעה ימים' מכחישה ששילמה למרואיינת. מבחינתה התשלום שהעבירה הוא שכר הסופרים של רוזנטל, ומה שהוא עשה בכסף זה עניינו.
ההתפתחות הידועה האחרונה היא שעורך דינו של רוזנטל שלח למייברג דרישה להתנצלות פומבית ולפיצויים בסך 300 אלף שקל, ולא – הוא ייתבע לדין. מערכת היחסים העכורה בין השניים הביאה להשעיית החלק שבו משתתף מייברג בתוכנית הטלביזיה שעורך רוזנטל.
לאור שיתוף הפעולה המרושע ביניהם בפרשה הזאת, לא נותר אלא לסיים בדברי חז"ל: פירוד לרשעים – הנאה להם והנאה לעולם.