אילוסטרציה
אילוסטרציהצילום: Istock

מורה כבת 40, המלמדת במשרה מלאה מזה למעלה מעשור, הגישה תביעה למוסד לביטוח לאומי להכיר בצרידותה כמחלת מקצוע.

לדבריה, היא נאלצה להרים את קולה לעוצמות גבוהות מאד, על מנת להשתלט על עשרות ילדים וכתוצאה מכך לקתה בצרידות כרונית.

המוסד סירב להכיר בצרידותה כמחלת מקצוע, מפני שלטענתו המורה לא הוכיחה קשר סיבתי בין הצרידות לבין עבודתה, וכי צרידותה נגרמה עוד בטרם החלה לשמש כמורה.

עקב הדחיה, הגישו פרקליטיה של המורה, עוה"ד דוד פייל ואושרה קידר, תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב.

לתביעה צורפה חוות דעתם של רופא אף אוזן גרון, ומומחה לכירורגיה של מיתרי הקול, אשר אבחנו כי למורה יבלות על מיתרי הקול, על רקע שימוש מוגזם וממושך בקול. עקב כך, היא אף נאלצה לעבור לעבוד בחצי משרה.

בדיון בתיק, בבית הדין האזורי לעבודה, הוחלט על מינוי מומחה אף- אוזן-גרון חיצוני מטעם בית הדין. מומחה זה קבע חד-משמעית, כי קיים קשר סיבתי של למעלה מ-50% בין עבודתה כמורה - לבין מחלת הצרידות ממנה היא סובלת, הנובעת ממאמץ היתר בשימוש בקול בעת עבודתה.

עוד הוסיף המומחה שמינה בית המשפט, כי על המורה לשקול החלפת מקצוע. בית הדין קיבל את קביעת המומחה, ופסק כי יש להכיר בצרידות האישה ככזו שנגרמה עקב עבודתה. השופט תומר סילורה קיבל את מסקנות המומחה והשית על המוסד לביטוח לאומי את הוצאות המשפט של התובעת, בסך 5,000 שקלים.