אילוסטרציה
אילוסטרציהצילום: נתי שוחט. פלאש 90

סוגיית ההתמודדות עם פיתויי הסלולאר טורדת בשנים האחרונות את מנוחתם של הורים, מורים, מחנכים ומנהלים במערכת החינוך כולה ולא רק במגזר הדתי.

ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם סמנכ"ל חברת נטספארק, צביקה אילן, על הבעיה ודרכי ההתמודדות מולה.

את השיחה עמו פותח אילן במילות הרגעה מסוימות כשהוא מציין כי גם הורי דור ההורים הנוכחי נבעתו ונבהלו מהמהפכות שראו מתרחשות לנגד עיניהם ודאגו לעתיד הצפוי לילדיהם, והנה, למרות הכול "גדלנו והתבגרנו וברוך ה' יש לנו משפחות ואנחנו מחנכים דורות חדשים". אך לאחר דברי ההרגעה הללו הוא מוסיף כי "עם זאת, מה שאנחנו חווים כעת לא דומה למה שהיה בעבר".

על ההתמודדות עם פיתויי הסלולאר שממתינים בכיסיהם של כל נער ונערה הוא אומר: "הנקודה היסודית היא שצריך להכיר בכך שזו מציאות קיימת. אחת הבעיות המרכזיות בהתמודדות היא הגישה שאומרת שנוכל לדחוק ולהעלים את זה מהמציאות. התוצר של התפיסה הזו הוא שאין התמודדות. לכן הדבר הראשון הוא שצריך להבין שמדובר בכלי נגיש שנמצא אצל כל בתי הנוער. כבר מכיתה ד' 30 עד 40 אחוזים מגיעים עם טלפונים סלולאריים ובתיכונים מדובר בקרוב למאה אחוז".

"יש כאלה שחושבים שאם נגיד להם שלא יגיעו עם סמארטפונים הם באמת לא יגיעו, ושאם יגידו להם להשאיר את המכשיר בתיק זה מה שיקרה, ושאם לא ידברו יוכלו להתגבר בענישה ואכיפה. התפיסה הזו היא תופעה שעדיין קורית והרציונאל שמאחוריה הוא האמונה שאם נתיר כניסה של סמארטפון במגבלה כזו או אחרת, כבר בכך פרצנו את הסכר לדמון הסלולארי".

"הדבר השני שאולי לא נעים למוסדות לשמוע הוא שהמורים לא עושים מספיק עבודה כדי להבין מה הנוער עושה עם הסמארטפונים שלו, והנתק הזה גורם לתחושת נחיתות אצל המורים. לכן מנסים להתכחש לאירוע כולו. אנשים צריכים ללמוד מה עושים בני הנוער, מה אפשר לעשות במכשירים וכו'", אומר אילן ומזכיר כי במציאות הנוכחית חלק ניכר מהתקשורת בין בני הנוער לבין עצמם מתרחש במכשירים הסלולאריים. בנוסף, הוא מזכיר, מורים מתעלמים מהעובדה שהם עצמם רואים בסמארטפונים כלי, הם פותחים קבוצות ווטסאפ להעברת מידע וחומר לתלמידים, מחזיקים במכשירים בעצמם, ובכך משודר לתלמידים שדר כפול, מורים שמסתובבים עם מכשיר טוענים שזה לא בסדר להחזיק בו...

"אחת הבעיות המרכזיות היא התמכרות למדיה ולשימוש בסמארטפונים. מחקרים מלמדים שאדם יכול להגיע ל-150 עד 200 בדיקות בכל שעה של המכשיר, לבדוק אם הגיעה הודעה חדשה, מייל וכו'. המורים מסתכלים על המציאות ברמה של אחד או אפס, או בלי מכשיר בכלל או כל הזמן עם המכשיר, כשהמציאות נמצאת באפור".

על המענה שנותנת החברה שלו, נטספארק, למציאות המורכבת הוא מספר: בטכנולוגיה שפותחה בחברה ניתן לקבוע את רמת הסינון בהתאם לצורך ואף לשעה, כלומר כאשר מוסד חינוכי משתמש בטכנולוגיה הוא יכול לקבוע שבשעת הלימודים רמת הסינון תהיה גבוהה ותאפשר רק את הצרכים ההכרחיים, ואילו בשעות הערב הרמה תרד ויתאפשר שימוש נרחב יותר במכשיר. אילן ממליץ לקבוע את השעות והשינויים תוך כדי שיח משותף עם הילדים עצמם, ובכך לייצר מפגש מחנך המטמיע גם בילד את הצורך במגבלות ובסייגים, לא ככפיה אלא כצורך אישי.

"זה הרציונל שבבסיס בניית האפליקציה – לאפשר את התיווך הזה בין ההורים והמחנכים לילדים. אנחנו לא מחנכים, אבל בגלל דרישות של מחנכים וסוציולוגים פיתחנו מערכת נוחה לתפעול שמאפשרת למחנך ולהורה לקיים את השיח עם התלמיד, הבן והבת כדי לקבוע מדיניות שתהיה מקובלת עליהם".

אילן מספר כי הפתרון שמציגה החברה שלו יצאה זה מכבר מגבולות המגזר הציוני דתי. "בטכנולוגיה שלנו משתמשים גורמים כמו אינטרנט רימון וגורמים במגזר החרדי, אבל משרד החינוך החליט שהטכנולוגיה של נטספארק תשמש את כל מערכות החינוך. מעבר לכך היא כבר קיימת בעוד 13 מדינות. אנחנו מקיימים פרזנטציות משותפות עם מדינות אחרות כמו אינדונזיה, תאילנד, הודו, טורקיה ועוד. בעולם מבינים שהכלי הזה לא ייעלם כי אנחנו רוצים לשמור על קשר רציף עם הילדים, שלא כמו בעבר כשהילדים יצאו לטיול של יומיים שלושה בלי להיות בקשר".

באשר להתאמת הטכנולוגיה למדינות אחרות מציין אילן כי בכל מדינה המדדים והחששות שונים ובהתאם נבנית הטכנולוגיה. "החששות הגדולים בקרב קבוצות לא יהודיות נוגעות לנושאים שונים כמו אלימות, אלימות קשה, סרטוני דאעש ודומיהם במקום הראשון, אחריו פורנוגרפיה ובהמשך גם נושאים של התמכרויות לסמים, הימורים, רכישות לא מבוקרות ועוד. הטכנולוגיה של נטספארק מאפשרת לייצר שקט נפשי גם ללא קשר להשקפה. כשאנחנו מגיעים למדינה חדשה אנחנו צריכים להגיע לתיאום עם המקומיים, ולאחר התאמה המערכת תתנהג כמקומית".

ומה באשר למתחרים המייצרים מערכות דומות? אילן אומר: "אנחנו שמחים על תחרות והדבר נאמר לא ממקום ציני, כי תחרות גורמת לנו להשתפר. מעבר לכך, כשמתחרים נכנסים ומעלים את המודעות גם אנחנו נהנים מזה".

באשר לתגובת התלמידים למערכת אומר אילן כי לתמידי י"א וי"ב קשה יותר לקבל את המגבלות לאחר שנים בהן היו ללא הטכנולוגיה, אך תלמידים צעירים יותר רואים בהצבת הגבולות מהלך טבעי מובן ומתבקש.