המחיר הכבד של איבחוני השווא

מספר הניגשים לאיבחון לקויות כדי לקבל הקלות לימודיות גדול פי עשרה מבעולם המערבי. התלמידים והמערכת משלמים על כך מחיר כבד.

שמעון כהן , ח' באלול תשע"ז

אילוסטרציה
אילוסטרציה
Thinkstock



טוען....

את מערכת הלימודים בישראל מלווה היחס המיוחד לבעלי לקויות למידה כאלה ואחרות. פרופ' מיכל שני מהחוג ללקויות למידה באוניברסיטת חיפה התייחסה ביומן ערוץ 7 להשפעות העתידיות, המערכתיות והאישיות, של יחס המערכת ללוקים.

בראשית השיחה עמה התבקשה פרופ' שני לתאר את המציאות בישראל לעומת המקובל בעולם המערבי, והנתונים שהיא מציגה מטרידים בהחלט. לדבריה בעוד בעולם המערבי היקף האיבחונים מגיע לחמישה עד עשרה אחוזים הרי שבישראל האיבחונים שמזכים הקלות במבחנים ובלימודים מגיע לפי עשרה ובמקומות מסוימים מדובר בכמעט תשעים אחוזי אבחון.

המסקנה המתבקשת מכך היא שרבים מאוד ממקבלי ההתאמות וההקלות אינם זקוקים להם באמת.

המניע שמוביל הורים לשלוח את ילדיהם לאיבחונים הוא ההיסטריה שמאחורי הרצון להגיע להישגים ולציונים גבוהים בכל מחיר, האווירה החברתית נותנת תחושת מחויבות להציג הישגים ותוצאות על אף שבאופק יש מחירים כבדים לתלמידים עצמם מעבר למחיר שמשלמת המערכת.

"ילדים שמתרגלים לא להתבטא ולא לכתוב מגיל מוקדם, לעשות דברים ביותר זמן, מתרגלים לתנאים שלא יקבלו בהשכלה הגבוהה. אחוז מקבלי ההנחות בהשכלה הגבוה הוא 8 אחוזים ולא 60. הקיר הראשון הוא הפסיכומטרי שבו לא מקבלים הנחות והתלמיד שהתרגל להנחות עומד מול שוקת שבורה", אומרת שני ומזכירה גם את המחיר הכלכלי שמשלמים הורים בעקבות האבחונים השונים.

לדבריה יש רבים מדי שנותנים התאמות והקלות כשאין בכך צורך אמתי. "הילד קורא לאט מדי? אז מה? שיקרא יותר וישתפר".

עם זאת, מציינת פרופ' שני כי במערכת חלות תמורות של הכרה במציאות ובהשלכותיה והתפיסה ההולכת ומתחזקת כיום היא לעבור ממיקוד של אבחון למיקוד של טיפול, כלומר ש"כשמגיע הורה לילד בכיתה א' שאינו קורא לא צריך לרוץ לאיבחון. יש טיפול והמערכת לקחה על עצמה להמשיך ולטפל.

בשנה הבאה יהיה פיילוט שבו ילדים שייכנסו לחטיבה לא יקבלו שום איבחונים אלא רק מיפוי ומי שתהיה לו בעיה יקבל טיפול ויבחנו את ההתקדמות, ורק בכיתה ט', אם לא ישתפר התלמיד הוא יקבל איבחון".

פרופ' שני מספרת מניסיונה שלה כיצד בעבר היו מגיעים לקליניקה שלה תלמידי כיתה י' בבקשות לאישור למבחן אחר, קל יותר, אך תפיסתה מנעה זאת. היא שלחה אותם ללימוד מואץ של שלושה חודשים ובכך להימנע מהקלות שאליהן יתרגלו ובעתיד ישלמו עליהן מחיר כבד.

מדגישה פרופ' שני ומציינת כי בשלבים מאוחרים יותר, כאשר התלמיד ניצב בפני הפסיכומטרי, מסתבר שההקלות שניתנו לו לא היו נצרכות ולמעשה "יש הרבה תרמית בדרך".

לדבריה, מערכת החינוך הישראלית ניצבת כעת בפני שנים של התפכחות ושינוי כולל בתפיסה המערכתית בכל הנוגע ליחס בין איבחונים מיותרים לטיפולים.