הרב ד"ר משה רט
הרב ד"ר משה רטצילום: באדיבות המצולם

קראתי פעם סיפור בדיוני על כפר קטן שתושביו הם אנשים נחמדים, שוחרי שלום ומכניסי אורחים.

גם הכהן המקומי הוא אדם חביב וטוב לב. אולם משום מה במרכז הכפר ניצב מקדש לאל אפל ונורא למראה, ובמהלך התפילות והטקסים קוראים לו התושבים שיוביל אותם להילולה פרועה של אלימות, שפיכות דמים וקניבליזם - מה שלא קורה אף פעם בפועל. הם גם מזמינים באדיבות את האורחים להצטרף לתפילות שלהם, אולם הם לא ייעלבו אם הללו יסרבו - הם מודים שהדת הזאת היא "לא בשביל כל אחד".

במידת מה, הכפר הזה מזכיר לי את היהדות. גם ביהדות קיים פער בין התורה, אשר מלאה באיומים ובעונשי מוות אכזריים, ובין התנהגותם של היהודים בפועל, שלרוב הם רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. יהודי יכול ללכת בשבת לבית הכנסת ולקרוא בתורה "מחלליה מות יומת", ולאחר מכן לברך במאור פנים את שכנו החילוני ולשאול אותו אם הוא צריך עזרה במשהו. איך מסתדרים עם הדיסוננס הזה? נו, יהודים לא נבהלים מפרדוקסים.

אבל יש כאלה שמביטים על היהדות מבחוץ, קוראים מה שכתוב בתורה ומתמלאים חרדה מפני "סגנון דאע"ש" שלה. הם בטוחים שמאחורי החיוכים והאדיבות זוממים כל הדתיים והחרדים להקים פה שלטון שיסקול ויתלה אנשים בהמוניהם בכיכר העיר. לא משנה שאחוזי הפשעים האלימים בציבור החרדי נמוכים להפליא, שאחוזי ההתנדבות, הצדקה והחסד במגזר הדתי הם הגבוהים ביותר, ושהגמ"חים למיניהם מושיטים עזרה נדיבה לכל אדם, בלי לבדוק בציציותיו. מספיק שיתפרסם איזה פשקוויל מפוברק, או שפעם בעשר שנים אדם מופרע בנפשו ידקור מישהו, כדי שאותם אנשים יהיו בטוחים שהנה נחשף המסווה מעל פרצופם האמיתי של החרדים, וזעקות שבר של "דאע"ש זה כאן", מהדהדות באוויר. זה שבמועדונים בתל אביב דקירות הן דבר שבשגרה כל סוף שבוע, ושהטוקבקים ברשת ודפי פייסבוק רבים מלאים קריאות מפורשות לרצח והשמדה של כל דוס וחרד, לא מטריד אף אחד; האיום האמיתי הוא דווקא החרדים, השחורים המפחידים האלה, עם התורה החשוכה שלהם.

אני לא יודע מה יהיה פה כשתקום בעזרת ה' מדינה תורנית ותתחדש הסנהדרין, אבל אני מרשה לעצמי לומר בבטחה שזה לא ייראה בשום צורה כמו דאע"ש. אפילו בזמנים קדומים, בבית ראשון ושני, עונש מוות היה דבר נדיר למדי. במקום לפתח רגשות שנאה ופראנויה כלפי הדתיים והחרדים, מוטב לציבור החילוני שיתמקד בתיקון הבעיות שלו. אל תדאגו, אנחנו לא הולכים לסקול ולשרוף את כולכם. אולי רק כמה...