עמנואל שילה
עמנואל שילהצילום: עצמי

אין צורך להכביר מילים על מחויבותה העמוקה של מדינת ישראל לחייליה, אורון שאול והדר גולדין הי"ד, שנפלו בקרב במבצע 'צוק איתן'. אנו מצווים לעשות כל מאמץ כדי להביא לקבר ישראל כל מת מצווה, והמחויבות הזאת גוברת שבעתיים כשמדובר בחיילי צה"ל שנפלו על הגנת העם והארץ.

גם כלפי משפחותיהם של חללי צה"ל, שמתקשות למצוא מנוח לנפשן בטרם נקברו גופות יקיריהן בקבר ישראל, יש לנו מחויבות עמוקה. ראוי להדגיש שמשפחות גולדין ושאול הסכימו באצילותן לקבל את מסקנות חקירת צה"ל, שקבעו כי בניהן אינם נעדרים שייתכן ועודם חיים, אלא הם חללים שמקום קבורתם לא נודע. אילו ניסו המשפחות לערער באמצעים משפטיים על הקביעה הזאת, יש להניח שהיינו עומדים היום מול החמאס במצב דומה לזה שבו עמדנו לאחר חטיפת החיילים רגב וגולדווסר הי"ד בגבול הצפון.

גם שם היה די ברור שהחיילים החטופים כבר לא בין החיים, אבל חיזבאללה סירב בציניות מרושעת אופיינית למסור מידע על גורלם, כדי להגדיל את יכולת המיקוח שלו ולדרוש תמורתם מחבלים חיים. וכך אכן קרה, כאשר הרוצח המתועב סמיר קונטאר שוחרר מהכלא הישראלי במסגרת העסקה להחזרתם של רגב וגולדווסר. ההתייחסות אל רגב וגולדווסר כנעדרים ולא כחללים היא שגרמה לדעת הקהל ולמערכת הפוליטית בישראל להסכים לשחרר מחבלים חיים תמורת גופות. משפחות שאול וגולדין, בקבלתן את הגדרת בניהן כחללים, חסכו מאיתנו עמידה במצב דומה מול חמאס. דווקא משום כך, הן ראויות לכל סיוע ולהירתמות מלאה של המדינה כדי להחזיר את גופות בניהן מן השבי.

כבר זמן רב דורשות המשפחות מהמדינה להפעיל אמצעי לחץ על חמאס כדי לקדם את החזרת החללים. בינתיים לא נעשה כמעט דבר. נכון שלא כל מנופי הלחץ על חמאס ניתנים להפעלה בלי שייגרם לישראל נזק מדיני או ביטחוני כבד. ישראל יכולה בכל רגע להדק את המצור על עזה ולמנוע אספקת מזון ומוצרים חיוניים. אבל אם התוצאה הצפויה היא הפרת השקט הביטחוני וסיבוב קרבות נוסף שבדרך הטבע יעלה בהרוגים רבים נוספים - הממשלה יכולה וצריכה להעלות גם את השיקול הזה על כף המאזניים. אפשר גם לפתוח בהפצצות על עזה שיימשכו עד להחזרת הגופות, או לאיים לחסל את מנהיגי חמאס אם לא יוחזרו הגופות תוך 48 שעות, כפי שהבטיח ליברמן לעשות לאחר שיתמנה לשר הביטחון. לאחר שהתיישב במשרדו בקריה, ליברמן הבין כנראה שהמציאות הרבה יותר מסובכת.

ועדיין יש הרבה צעדים שאפשר לנקוט, צעדים שהם מוצדקים וראויים מצד עצמם אשר ייתנו תחושה טובה למשפחות החללים, ואולי גם יקדמו את החזרת הגופות. כך למשל, כדי להפעיל לחץ על חמאס, אפשר וצריך למנוע ממחבלי חמאס הכלואים בישראל כל הטבה שאיננו מחויבים לה על פי הדין הבינלאומי. אין ביקורי קרובים ואין לימודים אקדמיים. גופות מחבלי חמאס צריכות להישאר בידינו ולא להימסר לקבורה כל עוד חללינו לא נמסרו לקבורה. גם הטיפול הרפואי שישראל מעניקה לעזתים בבתי החולים שלה לא צריך להינתן למשפחותיהם של אנשי חמאס כל עוד הארגון מחזיק בחללי צה"ל. משפחות גולדין ושאול צריכות לדעת ולהרגיש שהן לא נשכחו מלב, שצרתן היא צרת המדינה כולה, שיש מי שמחפש כל העת דרכים חדשות להתקדמות, ושהמאמץ להבאת בניהן לקבר ישראל לא ייפסק עד שיוכתר בהצלחה.

דבר אחד אסור שיקרה: עם כל הצער שבדבר, אם המשפחות בייאושן ישנו את גישתן וידרשו להיכנע לדרישת חמאס ולשחרר מחבלים רוצחים בתמורה להחזרת הגופות, אין להסכים לכך. ממשלת ישראל והציבור בישראל מבינים כיום עד כמה שגויה ומוטעית הייתה ההסכמה הישראלית לשחרור של כאלף מחבלים בתמורה להצלת חייו של חייל אחד, גלעד שליט. טעות הייתה להסכים לכך גם כשהיה מדובר במצוות פיקוח נפש שדוחה את כל מצוות התורה. בוודאי שתהיה זו טעות להסכים לכך כדי לקיים את מצוות הבאתו של מת מצווה לקבורה. עם כל חשיבותה של מצווה זו, היא לא עולה בחשיבותה על מניעת האסון הצפוי של מותם של לא מעט יהודים כתוצאה משחרור מחבלים רוצחים.

להצליח בנפרד

בסוף השבוע שעבר, לקראת פתיחת שנת הלימודים, פרסם משרד החינוך את נתוני ההישגים של כלל בתי הספר התיכוניים בארץ בבחינות הבגרות ובתחומים נוספים. בטבלאות ההצטיינות שהתפרסמו בעיתונים אי אפשר היה לפספס את ההצלחה הגדולה של החינוך הדתי, וליתר דיוק – של בנות החינוך הדתי. אולפנות לבנות דתיות תפסו כמחצית מהמקומות בעשירייה הראשונה של בתי הספר התיכוניים המצטיינים ביותר, גם במדד של אחוז התלמידים שעברו את הבחינות, וגם במדד של גובה הציונים הממוצע שהשיגו התלמידים. זאת בעוד מספר התלמידים בבתי הספר התיכוניים הדתיים אינו מתקרב אפילו לעשרים אחוז מכלל התלמידים בארץ.

כתבה מאת שלמה פיוטרקובסקי שהתפרסמה בגיליון הקודם עסקה בין השאר בשאלה מדוע בקרב הבנים הדתיים לא נרשמה הצטיינות דומה לזו של הבנות הדתיות. אבל כדאי לבחון גם את השאלה מדוע בנות החינוך הדתי בולטות בהצלחתן גם בהשוואה לתלמידי ותלמידות החינוך הממלכתי. נראה שחלק מהתשובה נעוץ בעובדה שתלמידות האולפנות ורוב תלמידות התיכונים הדתיים לומדות בהפרדה מגדרית.

זה לא סוד שתחום הרומנטיקה והיחסים בין המינים תופס מקום מאוד מרכזי בעולמם של מתבגרים ומתבגרות צעירים. בחברה מעורבת של בני נוער ובבתי ספר שבהם לומדים בנים ובנות יחדיו, העיסוק בחיזור ונשיאת חן בעיני בני המין השני משתלט על הרבה מאוד משאבי זמן, מחשבה ותשומת לב. אי אפשר לומר שאצל בנים ובנות בחברה נפרדת הנושא כלל אינו קיים, אבל אין ספק שבמהלך יום הלימודים הוא נמצא הרבה יותר בשוליים ומפריע הרבה פחות להתרכז במטרה העיקרית שבשבילה באים לבית הספר. כמובן שההתעסקות הרומנטית הזאת בגיל צעיר ושלא במסגרת זוגית של חיי נישואין היא בעייתית קודם כול מבחינת הלכות הצניעות והקדושה, אבל בנוסף לכך נראה שהקפדה על ערכי הצניעות באמצעות הפרדה מגדרית תורמת גם להצלחה הלימודית.

הלימוד המעורב פוגע בהתרכזות של הבנים והבנות כאחד בלימודים. אלא שאצל התלמידות יש בעיה ייחודית להן, שהיא תוצאה של התנגשות מהותית שנוצרת לעיתים בין הצלחה לימודית להצלחה רומנטית. כאשר העיסוק בנשיאת חן בעיני הבנים תופס מקום מאוד מרכזי בהתנהלותן של הבנות, רבות מהן נופלות קורבן למוסכמה ש"בנים מפחדים מבנות חכמות", ונמנעות מלפתח את מלוא כישוריהן האינטלקטואליים. השאיפה להצלחה רומנטית דוחקת את השאיפה להצלחה לימודית, וההצטיינות בתחומים כמו מקובלות חברתית או מראה חיצוני אטרקטיבי מוצבות בראש סולם הערכים והשאיפות. גם הבנים בחינוך המעורב סובלים מעיסוק יתר בתחום הרומנטי על חשבון התחום הלימודי, אבל לגביהם לפחות לא קיימת אותה סטיגמה שיוצרת ניגוד בין הצלחה לימודית להצלחה רומנטית. כשמדובר בבנים, השכלה ויכולת אינטלקטואלית אינם נחשבים כמרתיעים את המין השני, ואף להפך. לכן הבנות יוצאות נשכרות עוד יותר מהבנים מלימודים בהפרדה מגדרית, ומכאן חלק מההסבר לתופעת ההצטיינות הבולטת של הבנות הדתיות, שלומדות בתיכונים לבנות בלבד.

בשנים האחרונות מתנהל באקדמיה הישראלית מאבק איתנים נגד שאיפתם של צעירים וצעירות דתיים וחרדים ללמוד לימודים אקדמיים בהפרדה מגדרית. המתנגדים ללימודים בהפרדה טוענים לפגיעה בערכי השוויון, בעיקר בשל חסימת אפשרויות תעסוקה לנשים כמרצות במחלקות המיועדות ללימודי גברים. את חוסר השוויון הזה אפשר אולי לפתור על ידי החלטה שגם גברים יהיו מנועים מלהרצות בפני סטודנטיות שלומדות בהפרדה מגדרית. בכל מקרה, כאשר באים לטעון בשם טובתן של הנשים וקידומן, כדאי לבחון האם הדאגה לתעסוקתן של מרצות לא באה על חשבון הצלחתן הלימודית של סטודנטיות רבות, שהיו יכולות להגיע להישגים גבוהים יותר בלימודים בהפרדה מגדרית.

לתגובות: [email protected]