סולברג: למשפט משמעות מוגבלת

האמנם אי-גיוסם של בני הישיבות מוביל לפגיעה בכבוד האדם של יתר בני החברה? שאל שופט בית המשפט העליון נעם סולברג.

עוזי ברוך , כ"ב באלול תשע"ז

שופט בית המשפט העליון נועם סולברג
שופט בית המשפט העליון נועם סולברג
צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

שופט בית המשפט העליון נעם סולברג היה בדעת המיעוט אל מול שמונה מחבריו השופטים שפסלו את חוק הגיוס המאפשר דחיית גיוס לחרדים.

"האמנם אי-גיוסם של בני הישיבות מוביל לפגיעה בכבוד האדם של יתר בני החברה? קביעה זו קשה עלי קמעא משום שגבי דידי, השירות בצה"ל – עיקרו זכות ומיעוטו חובה", קבע סולברג.

"זכות היא לתרום לחברה ולשרת בצה"ל; המשתמט מכך פוגע בכבודו-שלו, יותר משהוא פוגע בכבודו של זולתו. יש מקום, אם כן, לטענה לפיה התייחסות להסדר הגיוס כפוגע בכבוד האדם מבוססת על תפיסה רחבה מדי של מושג זה, בבחינת 'כבודו מלא עולם' באופן שעלול להוביל לזילות ערך כבוד האדם".

מקומן של הכרעות חברתיות הוא בידי המחוקק, ובית המשפט מכיר ומכבד את כללי המשחק הפוליטי. בית המשפט בוחן את הליכי החקיקה בריסון רב, ואינו מתערב אם לא נפל פגם היורד לשורשו של ההליך...בשום אופן אין הוא בוחן את ענייניות החוק ואת סבירותו", קבע סולברג.

"אין מקום להורות על בטלותו של הסדר הגיוס, לא היה זה מחמת שמצב הדברים הנוכחי משביע רצון; נהפוך הוא. מורת-הרוח מהפער שבין המצוי לרצוי, אינה מצדיקה לעת הזאת את התערבותנו במישור המשפטי-חוקתי. הסדר הגיוס החדש שונה מקודמו, ואף שאינו חף מפגמים, הייתי מאפשר לו בשלב זה לפעול את פעולתו".

"הוויכוח הנוקב בחברה הישראלית בסוגיית גיוס בני הישיבות, בעיקרו, אינו ויכוח משפטי. הוא משקף קונפליקט בין נראטיבים, התופסים באופן שונה בתכלית את סיפור המעשה הקולקטיבי המתרחש בגבולות ארצנו הקטנה. אותו מעשה עצמו, יש הרואים בו חובה מוסרית מן המעלה הראשונה; מנגד, יש הרואים בו 'גזירת שמד'.

בדרכנו הפתלתלה והעיקשת אל עבר 'חזון אחרית הימים' של השוויון בשירות הצבאי, כבר צעדנו כברת דרך מסוימת. מקצת מן ההתקדמות הושגה בעקבות גלגוליה הקודמים של הסוגיה גם בבית משפט זה, חלקה בשל תהליכים חברתיים. הדרך ארוכה היא ורבה.

כחברַי, גם אני מייחל ליום שבו האיזון שבין ערך לימוד התורה לבין הנשיאה המשותפת בעול החברתי, יתייצב בנקודת שיווי משקל ראויה; נקודה שבה תכיר החברה, מחד גיסא, בחשיבות הנודעת לערך זה, 'והגית בו יומם ולילה' (יהושע א, ח) ותאפשר לחבורת-לומדים הראויה לכך 'להמית עצמה באוהלה של תורה' (גם אם אינם נושאים בנטל השירות צבאי); ומאידך גיסא, יכיר הציבור החרדי בתביעה המוסרית הבלתי-מתפשרת מכל מי שאינו מקדיש את חייו ללימוד תורה, להטות שכם אחד עם אחיו, גם במישור השירות הצבאי, לכתחילה ולא בדיעבד. אולי יבוא יום שבו יהיה זה נכון להטיל את כובד משקלו של החזון על המציאות; אולם, כאמור, טרם בשלה העת", כתב השופט.

"ראשיתה של הסוגיה שהונחה לפתחנו איננה אפוא בעולם המשפט, גם לא אחריתה. המשפט הוא שחקן, אחד מני רבים, אך לכוחו משמעות מוגבלת. הכרה בכך היא נקודת המוצא; בנדון דידן, זוהי גם נקודת הסיום – לעת עתה. לוּ דעתי היתה נשמעת, היינו מורים על דחיית העתירות".