"היה לי ברור שאני תורם. מבחינתי זה כמו למלא כרטיס הגרלה של פיס". זאב דינור וידידיה קנוהל (
"היה לי ברור שאני תורם. מבחינתי זה כמו למלא כרטיס הגרלה של פיס". זאב דינור וידידיה קנוהל (צילום: אילן ספירא

ערב ליל הסדר לפני שנתיים. הרופא לא מוותר לזאב דינור ומאשפז אותו להמשך טיפולי כימותרפיה.

זאב חלם להסב לשולחן החג עם הילדים והנכדים בביתו, אבל הרופא מסרב. במצבו, הוא קובע, עליו לעשות את ליל הסדר בבית החולים ולהמשיך בטיפול. דינור לא ידע אז, אבל בערב החג ההוא הרופאים כבר איתרו את ידידיה קנוהל והתחילו איתו בתהליך בדיקות. חודש אחר כך יתרום לו ידידיה מח עצם, ויביא לו חיים חדשים ובריאים. התרומה וההשתלה אירעו לפני שנתיים וארבעה חודשים. משפחת דינור סופרת. דמו של זאב, כך מוגדר, מורכב היום במאה אחוזים מדמו של ידידיה, ואף על פי כן השניים לא מכירים זה את זה. עד המפגש שנערך להם בבית אורנית של 'עזר מציון' בפתח תקווה.

"המסר היה: תיפרדו ממנו"

יום שני אחרי הצהריים. משפחת דינור נמצאת כאן בהרכב מלא: זאב וחדווה רעייתו, שלושת הילדים עם בני הזוג וכמה נכדים. כולם בציפייה דרוכה לפגוש את האיש שנתן לראש המשפחה חיים, ומנע מהם אובדן וצער.

יש להניח שמי שפוגש את זאב ברחוב לא ינחש שהוא עבר כזאת טלטלה. אדם בריא, שמח, מלא חיים ומלא בכלל. הסרטן פרץ לחייו בפתאומיות, בלי לדפוק על הדלת. היה זה בחורף לפני כמעט שלוש שנים, כשעמד לטוס עם רעייתו ועם חברים לטיול בארצות הברית. התוכנית כללה שייט בקריביים והכול כבר היה סגור, כולל כרטיסים ובתי מלון. אבל שלושה ימים לפני כן הוא החל לפתע לחוש כאבים בחזה. "אשתי אמרה לי: כאבים בחזה? מיד לבית חולים. עשו לי את כל הבדיקות והכול חזר בסדר. בא אליי המצנתר הראשי, שם את הסטטוסקופ ואמר: הלב שלך דופק כמו שצריך. זה לא לב. זה משהו אחר". למורת רוחו, הושאר זאב להמשך בירור. "אמרתי לרופא שאני רוצה ללכת, במוצאי שבת אני צריך לטוס. הוא אמר: אתה לא טס". בשבת הלך זאב לבית הכנסת של בית החולים. בדרכו חזרה, כשעלה במדרגות למחלקה, גופו קרס. "הרגשתי שחתכו לי את צינור האוויר, הייתי חנוק, לא יכולתי לנשום". למזלו הוא כבר סיים לעלות. האחיות חיברו אותו מיד לחמצן והשכיבו אותו במיטה, ההכרה שלו הייתה מעורפלת. "הן אמרו לאשתי: זה משהו אחר לגמרי מלב. זו מחלת דם".

חדווה חוזרת לרגע ההוא. "הרגשתי נורא. פצצה של חמישה טון. הם אמרו שהם עדיין לא מאבחנים. שאלתי: סרטן? הם אמרו שכן, אבל יידעו בדיוק רק אחרי שיעשו בדיקת מח עצם". הניסיון הראשון לשאיבת מח עצם, כדי לתת אבחון מדויק, נכשל. "כשנכנסו לקחת לו מח עצם שאלתי כמה זמן זה אמור לקחת. אמרו לי כלום, 20 דקות. עברה שלושת רבעי שעה, והרופא לא יוצא. אני רואה את התגבורת של הצוות הרפואי מגיעה, ואני מאוד נבהלת. כשהם יוצאים הם אומרים לי: לא הצלחנו להוציא, מחר נוריד אותו להמטולוגית ונטפל שם". למחרת הצליחו לשאוב את הדגימה, אבל לא היה בה דבר מנחם. הבשורה הייתה קשה: לוקמיה חריפה מאוד, דרגה 5.

"הרופאה ישבה על ידו והושיבה אותי ואז אמרה: תקשיבו, זה המצב. היא דיברה באופן שחשבתי שאני משתגעת. היא אמרה: בגיל שלו זה עוד סביר, עוד אפשר לעשות השתלת מח עצם, אבל זו תהיה שנה מאוד קשה. עדיין אין לנו חדר לאשפוז ואנחנו מחכים שיפנו את המיטה, כלומר שמישהו ימות". הכלה של משפחת דינור מוסיפה: "זה היה נשמע אפילו יותר גרוע. היא אמרה: את החיים של החולה הקודמת הצלחנו להאריך בארבעה חודשים וזהו. המסר היה: בואו תיפרדו ממנו. זו הייתה בשורת איוב ממש".

נועם, אחד מילדיהם של בני הזוג, עובד כרופא שיניים בשיבא. לנוכח המצב הוא עשה מאמץ ודאג שאביו יעבור לבית החולים שבו הוא עובד. בינתיים הגיע זאב למצב של אי ספיקת לב ואי ספיקת כליות. לשיבא הוא הגיע באמבולנס. שם, למרות המצב הקשה ותחושת האין מוצא, פגשה המשפחה גישה אחרת לחלוטין.

הצוות החדש הסביר למשפחה מה זאב עומד לעבור מההתחלה ועד הסוף. הם הוסיפו את התקווה שהייתה כל כך חסרה וקבעו שזו מחלה שניתן לרפא. האופטימיות של הרופאים, כך הרגיש דינור, חייבה גם אותו. "כל בוקר כשפתחתי עיניים הסתכלתי למעלה ואמרתי לה': פתחתי עיניים? ברוך ה', תודה. האופטימיות היא היכולת שלך לעזור לרופאים לרפא אותך. ידעתי שאם אני לא אעזור, אין מי שיעשה את העבודה".

חדווה: "יום אחד באו חבר'ה חרדים לשמח את החולים. הם ניגנו את השיר 'ואפילו בהסתרה'. זאב אמר לי: את שומעת את השיר הזה? תקראי להם שינגנו כאן. הלכתי וקראתי להם". היא מראה לי בהתרגשות את הסרטון של ההופעה הפרטית, "מאז השיר הפך להמנון שלו". זאב נולד בתשרי תש"ז בברגן-בלזן, להורים ניצולי שואה ששרדו את התופת וקמו מהאפר. "זאב אמר: ההורים שלי שרדו את השואה, אני אשרוד את זה".

המשפחה מעידה שבכל החודשים האלה, גם בימים הכי קשים, לא היה יום שבו זאב הכריז שזהו, סוללת הכוחות נגמרה ושקע הטענה אין. הוא שמר על הכרת הטוב ואופטימיות לאורך כל הדרך. "כשהבן שלי, נועם, היה לוקח אותי לבית החולים", אומרת חדווה, "הוא היה אומר לי: אמא, כשאת פותחת את הדלת של החדר של אבא, את מחייכת. אבא לא רואה אותך ככה, בוכה".

התקופה כללה גם אתגרים פיזיים ונפשיים, כמו הטיפולים הכימותרפיים. "את שמה יד על הראש וזהו, כל השערות נשארות לך בידיים. הגוף מתחיל להיחלש". המשפחה ליוותה את זאב יום ולילה ולא משה ממיטתו. ההורים קיבלו חיבוק חזק ועוטף מיישובם, קרני שומרון, שכלל עזרה ברוח וגם בתרומות דם ורכיבי דם. "היה לנו עודף", מספר זאב, "לתרום טרומבוציטים זה לא פשוט, מוציאים ומחזירים וזה גוזל הרבה זמן, זה לבזבז יום עבודה". חדווה מוסיפה: "ניגשה אליי העובדת הסוציאלית ושאלה אם אני צריכה עזרה ותמיכה. אמרתי לה: ברוך ה' אני חיה ביישוב קהילתי ותומך. לא נתנו לי דקה להיות לבד. וכמובן המשפחה - הילדים, החתן והכלות". כך הצליחו בני הזוג לעבור את התקופה הקשה, שכללה גם בידוד וסטריליות ברמה גבוהה.

אחרי כמה סבבים של טיפולים, כולל כאמור בפסח עצמו, הוא היה מוכן להשתלת מח עצם. ההכנה כוללת הרס של מח העצם של החולה, כך שיוכל לקבל מח עצם ממקור אחר ולייצר דם בריא. עד לפני עשור אנשים מעל גיל 60 לא עמדו בטיפול הזה, אבל פרופ' שמעוני, רופאו של זאב שטיפל בו בשיבא, הוא שפיתח את הדרך שבה גם אנשים מבוגרים יותר יוכלו לזכות מחדש בחיים.

הרופאים סיפרו לזאב שנמצאו לו שני תורמים מתאימים, אבל יש לוודא שלפחות אחד מהם נמצא בארץ ומסכים לתרום. ההתאמה הייתה גבוהה מהמשוער: 10 מתוך 10 מדדים נמצאו מתאימים. "זה נדיר", אומרים זאב וחדווה.

"זה היה שבוע קריטי. מורידים לך את כל ספירת הדם, המערכת החיסונית מאוד מאוד חלשה. אסור לצחצח שיניים, כי אם תהיה שריטה בפה אין מה שיעצור את הדם. הבידוד הוא מוחלט", מסביר זאב. ההשתלה נחשבת פרוצדורה לא פשוטה, אבל הוא טוען שעבר אותה "בקלות יחסית". שלושת השבועות שאחר כך היו מורטי עצבים. "כל יום את רואה את המדדים של הדם על הקיר ומחכה שהם יתחילו לעלות כדי שנדע שההשתלה נקלטה. עוד יום עובר ועוד יום, רק ביום ה‑20 זה קרה". הרופאים סייעו בעזרת תרופות להעלות את הספירה במהירות גבוהה יותר, ואחרי עוד כמה ימים שוחרר זאב הביתה.

כאן מעבר לדלת נמצא האיש שאתה רוצה לפגוש כבר שנתיים. מה אתה מרגיש עכשיו, כשזה סוף סוף עומד לקרות?

"אני סקרן לדעת מי זה אח שלי. התרומה הופכת את הקשר בינינו לאפילו יותר חזק משל אחים, במיוחד שהתרומה שהוא נתן לי כזאת טובה". משפחת דינור יודעת על התורם רק שהוא זכר ושלפני שנתיים הוא היה בן 28. אני מנדבת להם את המידע שקוראים לו ידידיה קנוהל, והם מתחילים לחשב אפשרויות של מוצא משותף. המשפחה מניחה שזה מה שהביא להתאמה מושלמת. אני נפרדת מהם לעת עתה והולכת לשוחח עם ידידיה.

"תסיימו היום, הדובדבנים מחכים"

ידידיה קנוהל, בן כפר עציון, הוא עובד סוציאלי, נשוי וגר בבת עין. ידידיה מחכה למפגש במידה מסוימת של סקרנות ובעיקר בחוסר ידיעה למה לצפות. את דגימת הדם לבנק מח העצם נתן בעת הגיוס, לפני לא מעט שנים. "שאלו אותי אם אני רוצה. היה לי ברור שכן, מבחינתי זה היה כמו למלא כרטיס הגרלה של פיס. אחרי כמה שנים הרגשתי שזכיתי, שזו הזדמנות להציל חיים".

ערב פסח לפני שנתיים וחצי. ידידיה סטודנט במכללת תל חי. הטלפון ממאגר מח העצם מספר לו שהוא נמצא מתאים. "שאלו אם אני מסכים לתרום, אמרתי בטח". התורם צריך לעבור כמה שלבים כדי לוודא שוב את ההתאמה וכדי לראות שהבריאות שלו במצב תקין. "רציתי שזה יקרה וגם האמנתי שזה יקרה. ידעתי שאני בריא, אז יאללה".

כשתאריך השאיבה התקרב נכנס ידידיה לפרוצדורה של ארבעה ימי זריקות של הורמונים, במטרה לעודד יצירה של תאי מח עצם ולהוציא אותם לדם הפריפרי. המחשבה על זה לא הייתה לו פשוטה. "אני בא ממשפחה מאוד בריאה, לא מתחסנים, למשל. אז היו לי ארבעה ימים עם חוסר נעימות כזה, אבל ידעתי שזה חלק מתהליך טוב". בתום ארבעת הימים הגיע ידידיה לבית החולים רמב"ם בחיפה. "שם חיברו אותי למכונה במשך שש שעות. ישנתי רוב הזמן, הגוף היה עייף מכל מה שעובר עליו. בסוף הרגשתי כמו אחרי תרומת דם, לא יותר". בתום התהליך אמרו לו שייתכן שיצטרך להגיע ליום נוסף. "אמרתי שאין מצב, התחילה עונת הדובדבנים והייתי חייב לחזור לקיבוץ, אני הייתי מעורב במכירות שם. ביקשתי שיתאמצו וייקחו את כל מה שצריך ביום אחד".

ידעת מה קרה בסוף עם התרומה?

"כשהתקשרו אליי מ'עזר מציון' לשאול מה שלומי, שאלתי מה קרה עם התרומה. במשך חצי שנה המידע היה חסום בפניי. שנה אחרי, אמרו לי שהכול טוב".

אנחנו מתקרבים לחדר שבו יושבת משפחת דינור ומחכה. עוד רגע ייפגשו השניים.

מה אתה מרגיש?

"בעיקר מובך", הוא אומר בביישנות.

"כל הדם שיש לי הוא ממך"

כשידידיה נכנס לחדר, זאב ניגש אליו. הבדל המימדים הבולט בין השניים גורם לחדווה להתפלא: "תארו לכם, גוף כזה תרם לזאב". הצלם שבחדר מצלם את השניים באופן נלהב שגורם להם להיזכר בחתונותיהם. הם קרובים בדם אבל עדיין זרים, ועכשיו הם צריכים להתחבק ולהסתכל זה לזה בעיניים. כמה בדיחות נזרקות לחלל האוויר ומביאות איתן צחוק של הקלה. כשהצלם מחליט להרפות סוף סוף, מתחילה משפחת דינור לגשש אחר מכרים משותפים עם ידידיה בשיטת חוק הדתיים השלובים. נושא שיחה בטוח.

חדווה: "אנחנו לא ידענו עליך כלום מלבד העובדה שאתה זכר בן 28. מה ידעת עלינו?".

ידידיה: "לא אמרו לי כלום. אבל כשבאתי לחתום על הטפסים, מחקו את השם של זאב עם טוש שאיפשר לי לקרוא את הפרטים עליך. ידעתי שקוראים לך זאב, שאתה בן 69 ומקרני שומרון". כולם צוחקים. עכשיו תורו של ידידיה לשאול: "אז מה עבר עליך בשנתיים האחרונות?". זאב מספר קצת. אחר כך הילדים רוצים לשמוע איך הודיעו לידידיה שהוא מתאים לתרומה, והוא מספר. חדווה שואלת את מה שמנקר בתוכה: "היה רגע שחשבת לא לתרום?".

ידידיה: "לא. לא זכרתי שנתתי את הדגימה בצבא, אבל כשקיבלתי את הטלפון הרגשתי שזה בינגו, לוטו. בסך הכול עשו לי דקירה קטנה ביד ופתאום יש לי הזדמנות להציל חיים. לאורך כל התהליך שאלו אותי 'אתה בטוח?', הייתי צריך לחתום שוב ושוב כדי להראות שאני לא יורד מזה. אבל מבחינתי זו לא הייתה אפילו אופציה. האחות שהזריקה לי את ההורמונים הכי התרגשה. היא הרגישה שהיא שותפה במשהו גדול". ידידיה מספר על מה שעבר והילדים מתעניינים עד כמה התהליך כואב ועד כמה הוא תובעני וארוך. "סיימתי את התרומה בסביבות שתיים בצהריים", הוא משחזר.

זאב: "אני קיבלתי את התרומה בשבע בערב. אז כנראה שהיו פקקים בין רמב"ם לשיב"א", הוא מתלוצץ. האמת היבשה היא שהתרומה עוברת עוד תהליך עד שהיא נכנסת לגופו של הנתרם.

ידידיה אפילו לא חשב לסרב. אבל יש כאלה שנמצאים מתאימים לתרומה ובוחרים שלא להיות שותפים להצלת חיים. אנשי הרפואה ו'עזר מציון' משתדלים להסביר ולשכנע, וגם לשקף לתורם הפוטנציאלי שיש מישהו שמחכה לעזרה שרק הוא יכול לתת. אם התורם יתמיד בסירובו, הם מסבירים, החולה ימות. יש אימהות שכועסות שכך משקפים לילדיהן הבגירים את התמונה. אבל זו האמת. הסיכונים, אומרים אנשי הרפואה, הם אפסיים. לאנשים בריאים אין ממה לחשוש, וממילא התרומה נלקחת רק מהם.

ידידיה מספר שאחרי שנה ידע שהכול בסדר וזאב מרגיש טוב. הילדים מחדשים לו שזה לא תמיד כך. יש כאלה שלא עומדים בתרומה ונושרים בדרך.

"תספרו לי", הוא מבקש.

זאב: "אתה מדבר עם חבר שאתה עובר במקביל אליו את הטיפולים, וממתין להשתלה של מח עצם, ופתאום יום אחד הבן אדם לא נמצא. אשתי לא רצתה לספר לי, אז יום אחד שאלתי את האחות איפה הוא. היא אמרה לי: אתה לא יודע שלפני שלושה ימים הוא נפטר? אחרי זה אתה שוכב במח עצם, מתאושש, ואתה רואה שזה נעלם וההוא נעלם. זה כואב". פעם ראשונה היום שזאב מחצין את הצער. יש כאלה שתהליך ההכנה להשתלה קשה להם מדי והגוף לא יכול לשאת אותו, ויש כאלה שהמחלה מכריעה אותם לפני שמח העצם נקלט.

משפחת דינור נותנת לידידיה מתנה, לפטופ משובח, "כי שמענו שאתה סטודנט". ידידיה מובך שוב. "אתה הצלת את החיים שלי", מסביר זאב וחדווה מוסיפה "אתה כמו הבן שלנו". אחת הכלות ממליצה: "כדאי לך, הם הורים מפנקים", אבל ידידיה מזהיר: "אם אני בא, אני מביא איתי חמולה רצינית". הילדים טוענים שהם לא מפחדים, אבל ידידיה ממשיך: "יש לי 11 אחים". כולם צוחקים. לפתע זאב נעמד ואומר לידידיה: "אתה יודע, כל הדם שיש לי היום הוא ממך. יש בי מאה אחוז דם תורם". "באמת?", מתפלא ידידיה. על זה הוא לא חשב. כמה דקות חולפות וזאב מעמיד את כולם לתפילת מנחה שזמנה עומד לעבור. שגרה. זאב צריך לעבור עוד שנתיים וחצי בריאות וטובות ואז יסומן כמי שהתגבר על המחלה באופן סופי.

אני יוצאת מהמפגש בהתרוממות רוח, אבל גם בתחושה שידידיה, שתרם בלי היסוס, לא הבין את גודל המעשה כשעשה אותו. טלפון שאני מרימה אליו אחרי כמה ימים נותן לי אישור לכך. "נכנסתי כשאני לא יודע למה לצפות, ויצאתי אחרי שראיתי חמולה שלמה שמחה ואדם אנרגטי. זה היה מספק לחשוב שאני חלק מזה".

[email protected]

=======================================================

המאגר הלאומי למח עצם של 'עזר מציון': "אין מי שנמצא מתאים ולא תרם"

תרומת מח עצם, מסביר פרופ' יצחק יניב, מנהל המחלקה ההמטו-אונקולוגית במרכז הרפואי שניידר ויו"ר האיגוד הישראלי להמטולוגיה ואונקולוגיה ילדים, מביאה מזור לכמה מחלות. אצל מבוגרים מדובר בדרך כלל בכמה סוגי סרטן, לוקמיה היא השכיחה שבהם. מח העצם, מסביר פרופ' יניב, הוא בית החרושת של הדם. "מכיוון שהדם חולה, הורסים את מח העצם של החולה באמצעות טיפולי כימותרפיה או קרינה חזקה וכך מחסלים את הלוקמיה. במקביל מחפשים תורם מתאים. התורם צריך להתאים מההיבט של סוג הרקמות, אחר כך מערים את התאים לגופו של החולה".

מכיוון שבני משפחת דינור ניסו לאתר מוצא משותף עם ידידיה, שהתאים לזאב התאמה מלאה, אני שואלת את הרופא האם זה באמת תנאי. "המוצא הוא חשוב, אבל זה לא הכול. זה עניין של סיכוי סטטיסטי. לכן ככל שהמאגר יהיה גדול יותר, הסיכוי למצוא תורמים מתאימים יגדל".

המאגר הלאומי לתורמי מח עצם של 'עזר מציון' הוקם לפני כמעט 20 שנה, לאחר שמשפחתו של משה סחייק, נער צעיר חולה סרטן, פנתה לעמותה בבקשה לסייע לה למצוא תורם מח עצם. המשפחה והחברים אספו 5,000 דגימות דם, אבל ביניהן לא אותר תורם מתאים למשה הצעיר. משה נפטר, אך המעשה הגדול של המשפחה והעמותה היה בסיס למאגר, שעם השנים הפך למאגר לאומי. מאז הצטרפו אליו 850 אלף תורמים פוטנציאליים והמעגל ממשיך להתרחב, והוא משמש בנק תרומת מח עצם לעם היהודי מכל העולם. התפתחות משמעותית בגיוס נותני הדגימה התרחשה לפני 12 שנים, עת צה"ל חתם עם 'עזר מציון' על הסכם שבו הוא מאפשר לחיילים לתת דגימה ולהצטרף למאגר במסגרת שרשרת החיול. באמצעות המאגר התבצעו עד היום יותר מ‑2,500 השתלות, כאשר 1,350 מהן מקרב חיילי צה"ל. ידידיה הוא אחד מהם.

יש אנשים שנמצאים מתאימים לתרום אבל מסרבים. מה עושים במקרים כאלה?

"אנחנו משוחחים איתם, אבל לא לוחצים. יש כאלה שיש להם חששות ושאלות, אבל בסופו של דבר אני לא זוכר אדם שנמצא מתאים ולא תרם".

זאב ניצל באמצעות המאגר הזה, ומשפחת דינור לא נשארה חייבת. היא קיימה בקרני שומרון ערב התרמה והצליחה לגייס 250 אלף שקלים לטובת הרחבת מאגר מח העצם. בתוך המאגר הגדול יהיו דגימות שייקראו על שם הקהילה. אם יימצא תורם שאותר באמצעות המאגר של קהילת קרני שומרון, ייחשב לקהילה שהיא הצילה חיים. כיום קיימים יותר מ‑10 מאגרים כאלה. התופעה הולכת ומתרחבת, בעיקר ביוזמת אנשים שהמאגר של 'עזר מציון' הציל אותם.