תאבי הבצע זועקים נגד "כפייה דתית". משחק כדורגל
תאבי הבצע זועקים נגד "כפייה דתית". משחק כדורגלצילום: יונתן זינדל, פלאש 90

לפני 30 שנה, כשהייתי בן 11, התחלתי לשחק במחלקת הנוער של הפועל ירושלים וגם אהבתי לצפות בליגת הכדורגל של הבוגרים.

עם השנים הפכתי בעצמי להיות שחקן מוביל. שיחקתי במשך עשור במדי נבחרת ישראל, באנגליה ובספרד, בבית"ר ירושלים ובמכבי חיפה.

אף פעם לא ידעתי שיש לי זכות בחירה לא לעבוד בשבת לפי חוקי מדינת ישראל. כל שחקני הכדורגל בתקופתי היו בטוחים שאם אנחנו רוצים להיות כדורגלנים, אנחנו חייבים לעבוד שבעה ימים בשבוע. משום מה החביאו והעלימו מאיתנו את הזכות הבסיסית לנוח ולהיות עם המשפחה יום אחד בשבוע.

בשנתיים האחרונות שחקני הכדורגל גילו את הזכות הזאת. אפילו בג"ץ קבע כי משחקי הכדורגל בשבת מנוגדים לחוק. אך מאז אינטרסנטים שונים מפעילים לחץ גדול על הממשלה ועל ראש הממשלה ומבקשים לחוקק חוק שיחייב את שחקני הכדורגל לעבוד בשבת.

למה כל כך חשוב להם שהמשחקים יתקיימו דווקא בשבת? אומרים שזו מסורת, "שבת של כדורגל". אך זהו שקר וכזב. מי שנלחמים נגד שינוי מועד המשחקים, הם בדיוק אותם אנשים שהחליטו "לשבור את המסורת", ולדחות את המשחקים המרכזיים של ליגת העל משבת ליום ראשון וליום שני. המניע היה ניסיון לחקות את ספרד ואנגליה, ומתוך בצע כסף טהור של מכירת זכויות השידור לערוצי הטלוויזיה. חלק מהמשחקים בשבת נדחו למוצאי שבת בדיוק מאותה סיבה - להרוויח כמה שיותר ממכירת השידורים. אף אחד לא זעק ולא התלונן על כך ששינוי מועד המשחקים יפגע בחיילים שלא יוכלו לצפות במשחקים, אף אחד לא הגן על זכויות הילדים שיתקשו לקום למחרת לבית הספר. כי כסף הוא כנראה מטרה נעלה מספיק.

כשמדובר בזכויות שידור כולם מבינים שזו החלטה לגיטימית וראויה. אך כאשר מדובר בשמירה על הצביון היהודי של המדינה, כשמדובר בזכויות יסוד של העובדים, כשמדובר ברצון להפסיק את ההדרה של כ‑40 אחוזים מהעם היהודי שרוצים לשמור על המסורת, אז אותם תאבי בצע זועקים נגד "כפייה דתית" ופגיעה במסורת הכדורגל שמאז ומתמיד התקיימה בשבת, ומה יעשו אותם חיילים אומללים וילדים עייפים. הצביעות זועקת עד לב השמיים.

בימים האחרונים כ‑300 שחקני כדורגל מליגת העל ומהליגה הלאומית חתמו על עצומה הקוראת לראש הממשלה לא לחייב אותם לשחק בשבת. מי שלא היה כדורגלן לא יודע כמה אומץ צריך כדי לחתום על עצומה כזאת. אינכם יודעים כמה לחץ מפעילים על השחקנים לשתוק. לא במקרה כמעט אף שחקן מליגת העל לא מוכן להתראיין בנושא. הם מפחדים, ובצדק, אז אני משתדל להיות הנציג שלהם. באמת יש פה כפייה, אך הכפייה היא מהכיוון ההפוך. יש פה כפייה אנטי דמוקרטית, אנטי יהודית ואנטי משפחתית.

שר העבודה חיים כץ התגאה בכך שלא יצליחו ללחוץ אותו להפסיק את משחקי הכדורגל בשבת. במה הוא בדיוק מתגאה? לאיזה לחץ הוא לא נכנע? ללחץ של בעלי ההון שרוצים להעביד אנשים ביום המנוחה שנקבע על פי חוק, או ללחץ של עובדי התחזוקה ובני משפחותיהם שמוכרחים לעבוד בשבת כדי להביא כסף הביתה?

לקראת סוף הקריירה שלי כשחקן זכיתי לחזור בתשובה. זכיתי לדעת מה המשמעות של השבת בעם ישראל. זכיתי להרגיש את האווירה שמלכדת את המשפחה בשבת. אני לא מתכוון לכפות על אף אחד לשמור שבת, אך מצופה משר העבודה שלא יכפה על אף אחד דווקא לעבוד ביום השבת, שהוא יום המנוחה החוקי והיהודי בישראל.

חברי הכנסת הדתיים יכולים להחליט להישאר באזור הנוחות שלהם. הם יכולים להחליט שהמאבק הזה בכלל לא עסק של הציונות הדתית או של החרדים. "אנחנו לא מחללים שבת, אנחנו לא כדורגלנים, אף אחד לא חייב אותם לשחק בשבת, הם יכולים לבחור מקצוע אחר, אז מה לנו ולמאבק הזה?", אתם יכולים לשאול. אבל אינכם יודעים כמה מחליטים להוריד את הכיפה בגלל המשבר שקורע אותם בין הכדורגל ובין השבת. יש לנו הזדמנות לקחת אחריות על אנשים שאולי לא מסתובבים ביומיום עם כיפה, אך השבת חשובה בעיניהם. לפני המשחק הם יקראו פרק תהילים, ולאחר שיכבשו שער הם ישימו כיפה לראשם ויקראו שמע ישראל. הם אוהבים את השבת ורוצים לכבד אותה. יש לנו הזדמנות לקרב את הציבור המסורתי אלינו ולהגן על זכויותיו.

כיום אני מורה לחינוך גופני בישיבה התיכונית קריית נוער בירושלים. נוסף לכך אני ראש התחום להכשרת מאמני ומדריכי כדורגל במכון וינגייט, ומנהל בית ספר לכדורגל בקיבוץ רמת רחל בדרום ירושלים. אני מכיר את שני העולמות. נשות הכדורגלנים והוריהם רק יודו לנו על המהלך. גם רמת הכדורגל הישראלי רק תשתפר בעקבות המהלך, כי הוא יפתח לראשונה את שעריו בפני עשרות אחוזים מהאוכלוסייה שהיו מודרים עד כה. אז ממה או ממי אנחנו כל כך מפחדים? האם חברי הכנסת הדתיים ייצאו פחות צדיקים מבג"ץ?