מתוך 'עיר המזל'. פסטיבל עכו. סוכות 2017
מתוך 'עיר המזל'. פסטיבל עכו. סוכות 2017צילום: חי אפיק

כמעט עלה עשן באפי כשקראתי בעיתון 'הארץ' מאמר שמנסה לצייר את אומני פסטיבל עכו כ"דתיים חובבנים".

האליטה שפרשה מהפסטיבל, עקב פסילת ההצגה שמציירת מחבלים כגיבורים, מתקשה לקבל את זה שגם בלעדיהם יש תרבות בישראל, והרבה. יותר מזה, הוואקום הזה יצר הזדמנות היסטורית לארבע קבוצות אומנים דתיים שניגשו לאודישן והתקבלו לפסטיבל.

לנגד עינינו מתרחש שינוי מרענן, שבו ארבע מתוך שמונה ההפקות של פסטיבל עכו הן יצירות שבאות מהעולם הדתי. אז אולי עיתונאי 'הארץ' חושבים שמדובר בהצגות ביידיש, שבהן יוצגו רבנים שמתפללים והקהל אוכל גפילטע פיש. המציאות היא שההפקות המקצועיות יעלו לבטים, קשיים, כאבים, נושאים טעונים, מחאות חברתיות, וכל מה שטוב וראוי בתיאטרון.

תיאטרון לא בא להציג מיצגים ולספר סיפורים יפים ונעימים על חברה מסוימת, בטח לא התיאטרון בעכו. תיאטרון עוסק בצעקה, במחאה חברתית, בביקורת של החברה על עצמה, המכוונת להביא למודעות ובסוף לתיקון. ההצגה שאני משתתף בה, 'תיקון חצות' של תיאטרון 'נקודה טובה', הפכה לי את הבטן שוב ושוב בשבועות האחרונים. המחזה עוסק בפינוי מאחז, בלייב, כשהקהל נמצא בתוך בית הכנסת של הגבעה. רב היישוב מנסה להרגיע ולעודד את תושבי הגבעה, בזמן שבנו, נער גבעות מתוסכל, מבקש להתסיס את התושבים ולעורר אותם לקום ולהפגין. הקהל הופך למעין שחקן נוסף בתוך הסטינג הצפוף והמאתגר הזה. 'תיקון חצות' מציצה לתוך מפעל ההתנחלות בהערכה, אך לא חוסכת את שבטה מהנגעים שנוצרו בו עם השנים. ייתכן שבחדר סמוך תעלה הצגה שגם היא מבקרת את מפעל ההתנחלויות, אבל הנה ההבדל: האם זו הצגה שבאה מבחוץ, מגחיכה את המציאות ואומרת את הביקורת שלה עם כמויות של רעל ושנאה, או שמא זו אמירה שבאה מבית, שמחבקת ומכה יחדיו ומאמינה שהיא תביא תיקון?

בהפקה אחרת בפסטיבל שחקנים מהיישוב תקוע מעלים הצגה מסקרנת שמתרחשת בתוך ראשו של ניצול שואה. אני מאוד מקווה להספיק לצפות בה בהפסקות שלי בין ההצגות. הצגה אחרת בפסטיבל, שבה לא אוכל לצפות אבל אמליץ לנשים הקוראות, היא הצגה של ארבע נשים שמעלות על הבמה את הטלטלות והקונפליקטים שקיימים בעולמה של האישה כבת זוג וכאם. מנהל הפסטיבל, הבמאי מוני יוסף, ציין שעצם זה שההצגה היא לנשים בלבד זו בחירה נהדרת, גישה שמאפשרת לשחקניות מוכשרות להיחשף לציבור. הלוואי שהפתיחות הזאת לקבל את עולמם הרוחני-אומנותי של הנשים תתקבל גם בעוד מקומות ברחבי הארץ. ההצגה הרביעית היא של שתי יוצרות שהחליטו להמחיז את הספר 'אבדות' של מיקי שיינפלד, שאותו אני אישית מכיר ומוקיר.

אותו מאמר ב'הארץ' ניסה לתאר כאילו הפסטיבל ייכשל, למרות האומנים המכובדים שמנהלים אותו ורפרטואר ההצגות המרשים שיעלה בו במהלך חג הסוכות. המאמר מתאר מציאות שבה יש "מדשאות שוממות" ו"החדרים נעולים וריקים", כאילו כל תושבי המדינה מדירים את רגלם מהפסטיבל. אני קורא לכם לדאוג שהנבואה הזאת לא תתגשם - בואו כדי להביע תמיכה בתרבות. ובעצם יותר פשוט מזה - בואו כדי ליהנות מצפייה בהצגות נועזות ומעניינות, שבועטות ומעניקות הרבה חומר למחשבה ופותחות פתח לשינוי בחברה הישראלית.

הפסטיבל מתקיים בחג הסוכות ואין סמלי מזה. בחג אנחנו יוצאים מהבית ופוגשים את כולם בסוכה: את השכנים, את האויבים, את העניים, את האנשים שלא העזנו לדבר איתם במשך השנה. הדתיים לא הגיעו לפסטיבל רק כדי להשמיע ולהשפיע. זו ההזדמנות שלנו לצפות בהצגות ובאמירות שונות משלנו, ליצור מעין בית מדרש פנימי שבו אנחנו מקבלים זוויות חדשות על המציאות וחושבים עליהן.

הצגות הפסטיבל מיועדות למבוגרים, אך יש מופעי רחוב רבים בטיילת וככלל זה הפנינג שיכול להתאים לכל המשפחה. אל תסמכו רק עליי, היכנסו לאינטרנט וקראו על הפעילויות וההצגות והזמינו כרטיסים מראש כדי להבטיח את מקומכם. יש במקום סוכה כשרה של חב"ד, ואם אתם פוגשים אותי שם, תבואו להגיד שלום ולהזמין אותי לקפה. אחרי שפינו את הגבעה שלי מגיע לי, לא?

אסף פניאל משחק בהצגה 'תיקון חצות' שתעלה בפסטיבל עכו בחג הסוכות