"ביהדות אין אקטיביזם שיפוטי"

מחקר אודות ערך השלום במקורות היהדות מגלה את החשיבות שנתנה היהדות לערך השלום והחברה על פני החוק הנוקב והדקדקנות הקפדנית.

שמעון כהן , ה' בתשרי תשע"ח

בית המשפט העליון
בית המשפט העליון
צילום: גיל יוחנן, POOL, פלאש 90



טוען....

בספרו המחקרי בוחן ד"ר פנחס חליווה, מייסדה ומנהלה של המכללה האקדמית אשקלון, את מושג השלום כערך במשפט העברי ובמסורת היהודית. על מסקנותיו שוחחנו ביומן ערוץ 7.

"השלום ביהדות אין לו אח ורע בשום רבות בעולם", פותח ד"ר חליווה, המשמש גם כמנכ"ל ועד ראשי המכללות האקדמיות הציבוריות, ומדגיש כי בניגוד לדתות אחרות, ביהדות השלום הוא "ערך קונקרטי שנאכף בזירות השונות, הציבורית, הלאומית, בין אדם חברו, בקהילה, בין שכנים וכו'. את זה חכמים הטיבו לעשות אחרי שהבינו שהשלום המקראי הוא שלום אידאי וקשה להשגה על ידי האדם, אלא מדובר במעשה אלוהי 'ונתתי שלום בארץ', ללא מעורבות אלוהית השלום הוא אידאי. הנביאים הבינו שצריך לתת רובד פרקטי לשלום והטיפו לשלום כערך נורמאטיבי משפטי, אבל הוא עדיין היה ערך השראתי תיאורטי ולא מעשי, כפי שאהרון ברק רואה בדברי הנביאים ערכים השראתיים ולא קונקרטיים, אבל ביהדות השלום, כמו הצדק, הוא קונקרטי וניתן לביצוע. התנאים עשו מהשלום ערך מעשי משפטי במסחר, בשכנות, במשפחה ועוד".

כשהוא מתבקש להציג דוגמא לדבריו מציין ד"ר חליווה: "בבית הכנסת מן הדין היה צריך להעלות לתורה תלמיד חכם ראשון, אבל חכמים הבינו שאם נשאיר את הדין כך יהיו קטטות לגבי מי חכם יותר וחסידי כל חכם יתקוטטו, ולכן אמרו שמשנים את הדין בעזרת תקנת השלום שלפיה הכהן הוא שיעלה ראשון".

"יש הרבה דינים בין אדם לאשתו שהדין לטובת הבעל, וחכמים אמרו שאם נעשה את הדין כפי שהוא נעודד מריבות ולא נעודד את התא המשפחתי ואז ייצא שכרנו בהפסדנו ולכן שינו את הדין לפי תקנת השלום. ערך החוק ביהדות הוא לא התכלית. אצל אהרון ברק החוק הוא התכלית. ביהדות החברה היא התכלית והחוק אמצעי בלבד לשמירת החברה, לכן אם ההיגיון מוביל לתוצאה שאינה טובה לחברה ולציבור אנחנו מתקנים את הדין. זו הסיבה שבגללה אמרו חז"ל לא חרבה ירושלים אלא על שעמדו על דין תורה. לכאורה דין תורה הוא המעולה, אבל אם הוא מוביל לחורבן ירושלים אז עת לעשות לה' הפרו תורתיך, כי מטרת החברה היא חשובה יותר מדקדקנות החוק וההלכה".

ד"ר חליווה נשאל אם הגישה הזו שמקדשת את השלום על פני החוק אינה גוררת מחלוקות שכן האדם שהצדק עמו אך הפסיד בדין רק למען ערך השלום יתבע את הצדק ויטען שנעשה לו עוול, שהרי הצדק אתו. לעומת זאת ערך החוק הדקדקני הוא אובייקטיבי ולא ניתן לערעור. משיב ד"ר חליווה: "לכן יש ביהדות הלכה שאומרת שהפשרה קודמת לדין. כל דיין שמגיעים אליו מתדיינים עוד לפני שהוא שומע את הטענות מציע פשרה. כאשר ייקוב הדין את ההר נמצא חברה מסוכסכת ומאות בעלי דין מסוכסכים. תהיה לך חברה קרועה עם דין מצוין".

הדברים מתקשרים גם לימי טרום יום הכיפורים. "אדם עושה כל שעשה במשך השנה ומגיע יום כיפור ורבי אומר שיום כיפור מכפר. לכאורה אין בזה צדק. גם בכפרת עוונות נינווה אין צדק וטענת יונה הנביא צודקת. לכאורה עד שנעניש לא ניתן מענה לעוון, אבל היהדות שמה דגש על השיקום", אומר חליווה ומזכיר את תקנת השבים לפיה מי שגזל קורה ובנה בה בית ורוצה לכפר אינו צריך להרוס את הבית כדברי בית שמאי אלא לשלם את דמיה של הקורה הגזולה.

חליווה מסכים שיש בכך גם מענה אקטואלי לתביעה המשפטית להרוס ישובים ושכונות בשל טענה לפיה קרקע או חלק מקרקע נגזלה. כזכור, בית המשפט מסרב לאפשר פיצוי לבעלי הקרקע ותובע את הרס המבנים, ולדברי ד"ר חליווה מדובר בדרישה המנוגדת לרוחה של היהדות. "זה בדיוק העניין. אנחנו רואים במשפט אמצעי. לא מלוא כל הארץ משפט, ביהדות אין אקטיביזם משפטי. היעד הוא חברה תקינה".

ואם היהדות היא אכן דת שלום מדוע עדיין אין שלום בארץ? מסתבר שהדברים כרוכים בתפיסותיהם של העמים שמסביב. "בספר אני סוקר על הנצרות והאיסלאם, ולעומת היהדות שמעולם לא כפתה את עצמה על שום עם ולא עשתה מסעי צלב, הנצרות שיצאה מהיהדות התחילה בתחילת דרכה לרדוף שלום עד שהפכה לדת מאוד מיליטנטית עם שני מסעי צלב והרג של מיליונים באלף שנות ימי הביניים. האיסלאם בפירוש ובבירור מבחין בין דאר אל-חארב שאינה מוסלמית, מקום המלחמה, לדאר אל-איסלאם, מקום האיסלאם, שצריך בה להיות שקט. יש שם מצוות עשה להפוך את כל העולם לדת שלהם. אצלנו לא מעודדים גיור אלא להיפך, שכל אדם יחיה עם דתו בשלום".