ביום כיפור אנחנו לומדים להיות אנשים יותר טובים
ביום כיפור אנחנו לומדים להיות אנשים יותר טוביםאיור: עדי דוד

ידעתי שיהיה לי קצת קשה, אבל בשנים הקודמות הייתי בחלק מהתפילות, אז חשבתי שלהתפלל עוד שעה או שעתיים זה לא כל כך נורא.

"גמר חתימה טובה", בירכו אותי אמא ואבא אחרי הדלקת הנרות בכניסת יום הכיפורים, "ותדעי שאנחנו מאוד גאים בך על ההחלטה להתפלל בבית הכנסת כל כך הרבה שעות. זה בכלל לא קל, גם לחלק מהמבוגרים, אבל זה מראה עד כמה את בחורה גדולה ורצינית. יהי רצון שיתקבלו כל תפילותייך", איחלו בחיוך מאיר.

פסעתי ברחוב השקט שנראה לבן כולו בכניסת יום הכיפורים, רגעים ספורים לפני תפילת "כל נדרי". נכנסתי לבית הכנסת, והתיישבתי בכיסא ששמור לי בעזרת הנשים. התחלתי לחשוב על היום הקדוש שעומד בפתח, אבל אז נפתחה הדלת ולעזרת הנשים נכנסה אישה לא מוכרת. היא הייתה לבושה בחולצה לבנה וחצאית לבנה ובידה סידור גדול. עיניה שוטטו קצרות על הספסלים, ואז החליטה להתיישב בדיוק בכיסא שלפניי. היא פתחה את הסידור הגדול, דפדפה קצת עד שנעצרה על המילים של "תפילה זכה". ניסיתי להמשיך במחשבות שלי, אבל היא התחילה למלמל בקול רם את מילות התפילה. כל חוט המחשבה שלי נקטע. פתאום מצאתי את עצמי רגע לפני שיום כיפור מתחיל, עם גוש של כעס שהולך ותופח לי בגרון. במקום מחשבות על איך להיות יותר טובה, התחלתי לחשוב על כמה מעצבנת וחצופה האישה הזאת, שנכנסת לבית כנסת שהיא בכלל לא שייכת אליו, מתיישבת לה על איזה כיסא שבא לה, ולקינוח – מתחילה להתפלל בקול רם ולהפריע.

אחרי כמה דקות החזן התחיל את תפילת "כל נדרי". עצמתי עיניים בניסיון להתרכז, ולמשך כמה דקות אפילו הצלחתי. אבל אז האישה המוזרה התחילה לחטט בתיק שלה, והרעישה עם כל מיני ניילונים ומפתחות שהיו שם. לבסוף היא חילצה משם ממחטה ומחתה את עיניה ואפה. עצמתי שוב עיניים, בניסיון נוסף להתרכז לקראת קריאת שמע וקריאת "ברוך שם כבוד מלכותו", אבל גם עכשיו האישה הזאת לא נתנה לי מנוח. היא החליטה לקום מהכיסא, הזיזה את כל הנשים שישבו לידה ויצאה מעזרת הנשים. ניסיתי שוב להתרכז, אבל אחרי עשר דקות נפתחה הדלת. נחשו מה: האישה חזרה, שוב הזיזה את כל הנשים שלידה כדי להיכנס לכיסא שלה והתיישבה.

בקיצור, את התפילה שכל כך רציתי להתרכז בה העברתי בהפרעות חוזרות ונשנות של האורחת הלא קרואה בבית הכנסת. לא רק שהחמצתי את התפילה, אלא גם גוש הכעס שלי הלך וגדל מרגע לרגע, עד שאיים להשתלט עליי ולהתפוצץ. לא ככה דמיינתי את יום כיפור שלי.

בסוף התפילה יצאתי החוצה והמתנתי לאבא ולאחים שלי. אבל אז, מי אם לא האישה המעצבנת ניגשת דווקא אליי, ושואלת: "סליחה, באיזו שעה מתפללים פה מחר?". האמת שרציתי להגיד לה שאין פה תפילה מחר, כדי שהיא לא תבוא. אבל האישה לא המתינה לתשובה שלי, והתחילה לספר: "אני חדשה כאן. חזרתי בתשובה לא מזמן והחלטתי לעבור לשכונה דתית, עם בית כנסת גדול. השנה החלטתי לבוא לכל התפילות של החגים בבית הכנסת, אפילו שזה מאוד קשה לי. אני לא כל כך מכירה את התפילות, ובכלל קשה לי לשבת הרבה זמן באותו מקום ולהתרכז. אבל אני כל כך רוצה להתפלל לאבא שבשמיים. אז היום אומנם הייתי צריכה לצאת להתאוורר באמצע כמה פעמים, וקצת התעסקתי עם דברים שהבאתי בתיק, אבל שמחתי מאוד שהצלחתי להיות בתפילה מההתחלה עד הסוף. אני מקווה שאצליח גם מחר. אז מתי מתפללים פה?".

גוש הכעס שלי נמס והפך לבושה. האישה הזאת לימדה אותי עוד משהו על יום כיפור.