הן באמת רצו לדעת. נערות ביום כיפור (אילוסטרציה. למצולמות אין קשר לדברים)
הן באמת רצו לדעת. נערות ביום כיפור (אילוסטרציה. למצולמות אין קשר לדברים)צילום: יוסי זמיר, פלאש 90

הן היו חמש נערות בנות 19 בערך שעמדו ליד היציאה מעזרת הנשים והביטו סביב במבוכה.

בתוך בית הכנסת הסתיימה תפילת ערבית של יום הכיפורים, והקהל הקדוש נהר החוצה כדי לא להפריע לצדיקים שנשארו בפנים לומר את שיר הייחוד. טוב, זה לא שהם היו צריכים למהר לקידוש או משהו. הנערות הנבוכות לא ממש משכו תשומת לב, מפני שנערות שמדברות בחוץ אחרי התפילה הן מחזה נפוץ בכל קהילה שיש בה בית כנסת. אחרי הכול, זה לא שהיה צריך לפנות אליהן ולשאול אותן אם יש להן איפה לאכול.

בסוף אחת הבנות אזרה אומץ וניגשה אל אחת הנשים, שבמקרה או לא היא אשתי. הבחורה סיפרה שהן שי"ן-שי"ניות של הנוער העובד והלומד שמתנדבות בעיר במסגרת שנת שירות לפני הצבא. אף אחת מהן לא הייתה אף פעם בבית כנסת ביום כיפור, ומתוך סקרנות הן החליטו לבוא ולראות. את התפילה הן לא ממש הצליחו להבין, והן ממש תשמחנה (הן לא באמת אמרנו "תשמחנה", זה תרגום שלי) אם מישהו, אם זה אפשרי, ואם הוא לא ממהר, יוכל לדבר איתן על המושגים של יום הכיפורים. כל זה קרה לפני כמה שנים, כשעדיין היה מותר לנהל שיחה בנושא יהדות בלי שפקחי משטרת המחשבות יעצרו את המשוחחים בעוון הדתה, הדרה, ושאר עוונות שאין עליהם כפרה. אז אמרנו להן שנשמח מאוד לדבר (זה לא שמישהו חיכה לנו לקידוש, כבר אמרנו) והתיישבנו בצד, הן ואנחנו, חוץ מאחת שנשארה לעמוד כדי שתוכל לברוח מהר במקרה של החזרה בתשובה המונית.

"האמת היא שבהתחלה רצינו ללכת לבית כנסת בשכונה החרדית", התוודתה זו שיזמה את השיחה, "אבל קצת פחדנו".

"אני בטוח שהיו מקבלים אתכן יפה", הרגעתי אותה.

"טוב", אמרה אחת השי"ן-שי"ניות, "אבל אתם לא ממש מקפידים כמוהם, לא?"

הדבר שדתי לאומי הכי לא אוהב זה שחילוני אומר לו שהוא מזרוחניק. שאלתי למה היא מתכוונת.

"אתם יודעים", היא אמרה, "אתם הרי לא מקפידים על המצווה הכי חשובה של יום כיפור".

כמעט בלעתי את הלשון, אבל אז נזכרתי שכיפור. "חס וחלילה", אמרתי, "אם זה לא פיקוח נפש, אף אחד פה לא אוכל או שותה ביום הכיפורים".

"לא התכוונתי לאוכל", היא אמרה, "התכוונתי למצווה העיקרית של יום כיפור".

"תפילה?"

"לא".

"תשובה?"

"לא, לא".

"אז מה?"

"אופניים".

לקח לנו קצת זמן להבין שהיא לא צוחקת. הבחורה באמת ובתמים חשבה שמצוות היום היא רכיבה על אופניים, בבחינת עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שידווש עם חברו. "לא ראיתי פה אפילו ילד אחד עם אופניים", היא רמזה לכך שאנחנו, אתם יודעים, מזרוחניקים.

"אין שום מצווה לרכוב על אופניים ביום הכיפורים", אמרנו, "למען האמת זה אפילו אסור".

"אז למה בכל הארץ ילדים נוסעים על אופניים ביום כיפור?", היא הקשתה.

"כי הכבישים ריקים", אמרנו, "אבל זה עדיין לא אומר שזה מותר".

הן הסתכלו זו על זו במבט של "כן, בטח. מחר נלך לחרדים, שם בטוח יהיו המון אופניים".

"למה בעצם זה אסור?", הצילה את המצב זו שיזמה את השיחה.

"כי זה אסור גם בשבת, ויום הכיפורים הוא שבת שבתון".

"מי אמר?"

"אלוקים".

"אתם באמת מאמינים בזה?"

"כן".

"אז אתם ממש מאמינים בא-לוהים?".

"לגמרי".

"יש לכם הוכחה שהוא קיים?"

"זה לא עניין של הוכחה. זו אמונה".

"אז מה", שאלה ההיא שעמדה בצד, "אתם ממש מאמינים שיש מישהו למעלה שקובע ביום כיפור מה יהיה איתכם כל השנה?"

"כן".

"אבל יש בעולם שבעה מיליארד בני אדם. איך הוא יכול לחשוב על כולם בו זמנית?".

"הוא אלוקים, הוא יכול הכול".

"גם להרים אבן שהוא לא יכול לברוא?".

"הפוך. לברוא אבן שהוא לא יכול להרים".

"אז איפה הוא היה בשואה?"

השאלות שלהן נחתו בקצב של חזן בתפילת נעילה שמגלה שהוא עדיין רחוק מברכת כהנים רגע לפני השקיעה. למה אלוקים רוצה שנצום? למה בכלל אכפת לו מאיתנו? אתם מאמינים שהיהודים הם העם הנבחר? אתם שואלים את הרב על כל דבר? יש לכם רב? איך הוא יודע מה מותר ומה אסור? למה יש כל כך הרבה אסור? הכריחו אתכם להיות דתיים? עשיתם צבא? התחתנתם בשידוך? שמרתם נגיעה? למה דתיים מולידים כל כך הרבה ילדים? מה תעשו אם הילדים שלכם לא ירצו להיות דתיים? למה נהיה פה חושך?

זאת אומרת, בינתיים שעון השבת כיבה את האור בבית הכנסת, וגילינו שכולם כבר הלכו הביתה ורק אנחנו עדיין יושבים לשיחה מרתקת. הן לא שאלו כדי לקנטר, הן באמת רצו לדעת. אם כי לא כל דבר שאמרנו התקבל על דעתן. הקטע של שעון שבת, למשל, נראה להן נורא מוזר. "אסור להדליק אש בשבת? גם ביום כיפור? גם חשמל? ולכבות? אסור? אז מה זה משנה שכיוונתם את השעון לפני שבת? בסופו של דבר האור כבה בגללכם, לא?". זו שעמדה כל הזמן בצד סיפרה שהיא מושבניקית, אבא שלה עוסק בחקלאות, וכל הקטע של כשרות והיתר מכירה בשמיטה נראה לה בלוף אחד גדול. כמו השעון שבת. אצל החרדים אין היתר מכירה, בטח אין להם שעוני שבת והם לא מחפפים עם אופניים. מצד שני הם לא עושים צבא. למה הדתיים תמיד צריכים להיות שונים מכולם?

ככה ישבנו לאור פנסי הרחוב ולקול דממת ליל כיפור ודיברנו על מה זה "כולם", ומה בעצם מחבר אותנו, ולמה אנחנו פה, וכמה חבל שאנחנו מכירים אלה את אלה בצורה שטחית וקצת מעוותת, ושבאמת צריך להיפגש הרבה יותר ולדבר זה עם זה בגובה העיניים.

"אתם יודעים מה?", אמרתי, "למה שלא תתקשרו אלינו אחרי יום הכיפורים ונקבע עוד מפגשים?"

"רעיון מצוין", הן התלהבו, "אבל... איך נרשום את המספר?"

שיננו לשי"ן-שי"ניות את מספר הטלפון שלנו וכל אחת מהן לקחה על עצמה לזכור ספרה או שתיים, חוץ מההיא שעמדה לאבותינו ולנו, ואמרה שיש לה זיכרון מצוין והיא תזכור את המספר בעל פה. ליתר ביטחון הראינו להן איפה אנחנו גרים ואמרנו שהן מוזמנות לקפוץ מתי שהן רוצות, ובמיוחד נשמח אם הן יבואו אלינו לסוכה.

"כן!", ברקו עיניהן, "יהיה כיף בסוכה!", וכך נפרדנו מהן בתחושה נפלאה ובציפייה למשהו חדש. בעיני רוחנו ראינו את כולנו יושבים בסוכה, מדליקים יחד נרות חנוכה, לומדים בליל שבועות, עורכים סדר ט"ו בשבט, קוראים מגילה ומנקים לפסח. לא כדי להחזיר אותן בתשובה, אלא כי ככה זה צריך להיות. צריך להיפגש, להקשיב, לדבר, ליצור קשרים, לבנות גשרים, לאחד, לקרב, לחבר.

אין ספק, אמרנו לעצמנו, משהו חדש מתחיל.

מאז לא שמענו מהן יותר.

לתגובות: [email protected]