בקהילות ישראל נהגו לומר הזכרת נשמות ביוה"כ ובשלושת הרגלים. המנהג החל כנראה במזרח אירופה ומשם התפשט לשאר קהילות אשכנז.
סיבת הזכרת הנשמות נבעה כנראה בעקבות הפרעות והדם הרב שנשפך באירופה ובגלל הפסוק המוזכר בקריאת התורה "איש כמתנת ידו" ונהגו ישראל שהנם גומלי חסדים לתת צדקה במועדים אלו וכיון שנדרו לצדקה בקשו ליתנה בעבור הנשמות שיזכור אלהים אותן ואותנו לטובה.
כמובן היו גם שהתנגדו להזכירם בגלל העצבות שבהזכרתן שפוגעת בשמחת החג.
בננו אלחי נהרג בי' בניסן ערב פסח תשע"ז, בחג פסח זה דמענו רבות. ימים אלו היו קשים עבורנו כקריעת ים סוף. נהר התפילות נחצה ביחד עם הים והדמעות הרבות התערבבו בין ים סוף לים אין סוף. וכשהגיעה תפילת הזכרת הנשמות בשביעי של פסח הופתענו לגלות שלא נכתבה תפילה להזכרת נשמות בנים ובנות שנלקחו טרם זמנם מי במחלה ובמי בהריגה.
גמלנו בלבנו אביטל אשתי ואנכי שערב שמיני עצרת עת נפרדים מהסוכה ומבקשים מהקב"ה –"אנא הישאר עמנו עוד יום אחד לשמיני עצרת", שבו היינו שמחים לבקש לו יכלנו עוד יום אחד עם ילדנו האהוב שקשה עלינו כל כך פרידתו כמו הרבה הורים שבניהם ובנותיהם נלקחו טרם זמנם, נחבר נוסח קולע יותר להזכרת נשמתו של בננו אהובנו אלחי הי"ד. (כמובן שניתן לאומרו גם בלשון נקבה למי שאיבד את בתו ולשנות את הנוסח לפי הדרך בה בחר הקב"ה להוציאו מהעולם מי בהריגה מי בתאונה ומי במחלה).
"יזכור אלהים נשמת בני יקירי (אלמוני בן פלוני) שנלקח בטרם עת לעולמו ונהרג על קידוש השם בהגנת העם והארץ, ואת הכאב העז ונהר הדמעות הרבות שנשפכו בתפילתנו. בעבור שבלי נדר אתן צדקה בעבורו בשכר זה תהא נפשו צרורה בצרור החיים עם נשמות אברהם יצחק ויעקב שרה רבקה רחל ולאה ועם נשמות שאר הרוגי המלכות הצדיקים והצדקניות שמתו על קידוש שמך הגדול והנורא ובתוכם נשמות בני משפחתינו. תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים. בגן עדן תהיה מנוחתו ונאמר אמן".