הרהורים אחרי שמחת תורה בלי תורה

המחשבה שמעשה טכני של ריקוד עם ספר תורה ישנה את היחס לתורה הוא זלזול במקום הנפשי של נשים.

הרבנית יהודית אפרתי , כ"ב בתשרי תשע"ח

יהודית אפרתי
יהודית אפרתי
צילום: עצמי

המראה של בית הכנסת בשמחת תורה נראה קצת מוזר ממבט ראשון.

עזרת גברים עמוסה ומלאה ריקודים מהירים עם שירי קודש קצביים ולעומתו - עזרת נשים מלאה בנשים שמביטות על הגברים הרוקדים, ולעיתים תמצאו גם מעגל של מספר נשים שהחליטו לעשות מעשה והתחילו מחול של שמחה מאחורי המחיצה.

ההבדל העיקרי הוא ההיעדר של ספרי התורה בצד הנשי. בעזרת הגברים מוציאים את כל ספרי התורה מהארון עם כל הפאר וההדר שבהם מקושטים הספרים וההקפות והריקודים סובבים סביב התורה והנשים לרוב צופות בריקודי הגברים.

יותר מזה - מי שנמצא בשמחת בית השואבה או בהקפות שניות בישיבות הגדולות יכול לראות נשים מצטופפות בהמוניהן רק כדי לזכות לצפות בריקודים.

היכן השיויוניות? מעמד האישה איה הוא?

שמעתי על נשים שטוענות שללא ריקוד עם ספר תורה לא תיתכן שמחה אמיתית ודורשות הכנסה של ספר תורה גם למעגלי הריקודים בעזרת הנשים.

אינני נכנסת לבעיה ההלכתית בעניין השמורה לפוסקי ההלכה, אלא מבקשת להביא זווית ראיה שונה מבחינה אמונית נשית.

אני רואה את הריקודים בשמחת תורה כביטוי של אהבה ושמחה כלפי התורה וכלפי לימוד התורה מצד מי שמחוייב בעמל התורה.

למדתי היום עם ביתי בספרון של הרמב"ם היומי את החלק הראשון בהלכות תלמוד תורה.

הרמב"ם כתב "נשים פטורות מתלמוד תורה. אישה שלמדה תורה יש לה שכר, אבל אינו כשכר האיש, מפני שאינה מצווה וגדול שכרו של המצווה ועושה משכרו של מי שאינו מצווה ועושה".

השמחה העיקרית בשמחת תורה היא של הגברים כי העול של לימוד התורה מוטל על כתפיהם. הנשים גם הן נמצאות בבית הכנסת ושמחות בשמחת הגברים כי גם להן חלק במצווה. החלק שלהן מתבטא בשליחת הבעל והבנים ללימוד תורה, כפי שהגמרא אומרת- "אמר ליה רב לרבי חייא: נשים במאי זכיין? באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן".

השמחה שלנו היא בצפייה בריקודים ובשמחה של המחויבים במצוות עמל תלמוד תורה בתמיכתנו.

נכון הדבר שגם נשים חייבות בתלמוד תורה ועל כן הן מברכות ברכות התורה בכל בוקר. אולם הטעם לברכות אלו אינו משום שהן מחויבות בעמל תורה יומם ולילה כגברים, אלא רק חייבות ללמוד את המצוות שלהן כדי שידעו מה לעשות. ונוסף לכך יש את הלימוד ההתנדבותי שאינו עמל ולא בזה אנו כנשים זוכות בקניין התורה אלא בתמיכה במי שכן חייבים, כפי שאמר רב לרבי חייא.

אני לא מרגישה שיש צורך בספר תורה בעזרת הנשים בשביל לשמוח באמת. השמחה האמיתית היא כשאני רואה שמי ששלחתי ללמוד תורה - שמח בה.

אני לומדת תורה בשמחה והנאה, מלמדת תורה לבנות וגם מעודדת אותן ללמוד במדרשות. אולם לימוד זה הוא בהתנדבות ולא בציווי אלוקי של מצווה ועושה. לכן הוא לימוד שולי ביחס לעמל הגברים שמצווים בו.

המחשבה שמעשה טכני של ריקוד עם ספר תורה ישנה את היחס לתורה הוא זלזול במקום הנפשי של נשים. ריקוד עם או בלי ספר אינו משנה בצורה מהותית. מה שמשנה הוא היחס העמוק והבסיסי של הנשים לתורה. יחס נכון של קבלת סמכותה, בשמחה ומבלי לנסות לשנות את מנהגיה. במבט כזה, כל הלימוד שלי הוא ריקוד, ואינני זקוקה לספר תורה בידיי כדי לשמוח בשמחתה.

ומה עם השוויוניות ומעמד האישה?

התפקיד שלי אינו שווה אלא שונה, ואינני זקוקה למרדף אחרי מעמד זהה אלא לבירור התפקיד שהשם הועיד לי בתורתו.