נפתלי בנט
נפתלי בנטצילום: אלירן אהרון

השבוע, אל מול גל הטרור הרצחני של חמאס, ולאחר הפיגוע הרצחני בצומת אריאל, נמצא "פיתרון הפלא" לטרור: עוד בטונאדות.

בטרמפיאדות ברחבי יהודה ושומרון, צה"ל הוסיף עוד בטון, עוד מיגון. כך נראית מערכת שאיבדה את רוח הניצחון. עוד אשוב לכך.

אחד הרגעים הכי הזויים שהיו כאן בשנים האחרונות הוא כאשר שר הביטחון ב"צוק איתן" בוגי יעלון תקף אותי בראיון לאיילה חסון בשבוע שעבר באלו המילים: "את יודעת מה בנט רצה לעשות עם המנהרות?
לפני שבכלל היתה הסלמה בעזה, בנט דחף בקבינט לעשות מתקפת מנע להשמדת המנהרות. את מתארת לעצמך דבר כזה?!"- כך בוגי, שהיה רמטכ"ל צה"ל, ואחר כך שר הביטחון באותה עת, משתומם על יוזמה למתקפת פתע על האויב.

בוגי דייק בכל מילה. סוף סוף הוא חשף את כל האמת. אספר כאן את ארועי "צוק איתן" כדי שתבינו ותפנימו את קריסת רוח הניצחון בקרב ראשי מערכת הביטחון הישראלית, כולל בצה"ל.

וועדת החקירה לעניין "צוק איתן" קבעה שב30 ביוני 2014 הבאתי לראשונה, אני שר הכלכלה (!) נפתלי בנט, בפני הקבינט הבטחוני את בעיית המנהרות והנחתי תכנית להשמדתן. עד אז, הקבינט לא הכיר את הנושא.

חשפתי לחבריי בקבינט שיש עשרות מנהרות טרור שנחפרו מעזה לתוך ישראל, לתוך יישובי עוטף עזה ובסיסי צה"ל. המנהרות מוכנות להפעלה מיידית, בו-זמנית, על ידי מאות לוחמי קומנדו של חמאס.

לוחמי חמאס עומדים לצאת עם עשרות טרקטרונים ואופנועים וישטפו את דרום הארץ. יחטפו עשרות אזרחים וחיילי צה"ל בהפתעה, ויסתירו אותם בלב עזה. הם יהרגו מאות ישראלים בכל הדרום: בשדרות, באשדוד, בבאר שבע.

"גיליתי" את סוגיית המנהרות באמצעות שורה של ביקורים שלי בשטח, בדרום, בהם למדתי את העניין.
כבר באותו לילה, ה30 ביוני, הצגתי לקבינט תכנית לפעולת מנע להשמדת המנהרות. לא אני הגיתי את התכנית, אלא דרגי שטח בצה"ל שפגשתי וסיפרו לי.

שר הביטחון בוגי יעלון והרמטכ"ל בני גנץ עשו הכל כדי לגמד את האיום. הם הודו בפני בחבריי בקבינט שאכן יש עשרות מנהרות מוכנות, אבל טענו בלהט ש"אין לחמאס כל כוונה להשתמש בהן" – בני גנץ, 1 ביולי 2014 אחר כך, התירוץ שלא לפעול היה: "אם ניכנס להשמיד את המנהרות, ניאלץ לכבוש את כל עזה" –הרמטכ"ל בני גנץ, ב3 ביולי 2014

אחר כך התירוץ השלישי (!) היה כשבוגי אמר שאין טעם להרוס את המנהרות, כי חמאס יחפור אותם מחדש(!) – בוגי, 7 ביולי 2014.

חבריי בקבינט, כולל ראש הממשלה, זרמו איתם. "אין צורך כרגע לפעול", סיכם בחשש ראש הממשלה.
אך לא ויתרתי: "על סמך מה אתם קובעים שחמאס לא ישתמשו במנהרות? הלוא הם השקיעו כמעט עשור בחפירתן".

בוגי וגנץ השיבו: "אלו רק מנהרות לצורך פעולת גמול על התקפה שלנו. אין לחאמס אינטרס ליזום". וכך יום אחרי יום אני לבדי, מול כל הצמרת הביטחוני-מדינית, מקשה ודוחף: "ואם אתם טועים, איך אנחנו נגן על תושבי היישובים?"

אין תשובה. אין פיתרון איך למנוע אסון. ואז המחבלים הפתיעו אותנו בכרם שלום. ואז לוחמי חמאס פרצו בהפתעה דרך מנהרת סופה והורגים את דולב קידר ואת לוחמיו. ואז לוחמי חמאס פרצו בהפתעה דרך מנהרת נחל עוז, והורגים את חיילי צה"ל המופתעים. ואני לא מוותר. ובוגי מכנה אותי בכינויי גנאי: "מחרחר מלחמה. ילדותי. קופצני".

לא נעים. ממש לא נעים. אבל אני לא מפסיק כי רק דבר אחד עומד למול עיניי: להציל את תושבי שדרות ונתיב העשרה מהשחיטה הנוראה הצפויה להם.

ורק לאחר 17 (!) יום של מאבקים בלתי פוסקים שלי והתקפות רצחניות של חמאס "נאות" הקבינט לתת את ההוראה להיכנס ולהשמיד את המנהרות.

שאלתי את עצמי אינספור פעמים, מה קרה? מדוע בוגי וגנץ גררו רגליים למול איום וודאי לחיי תושבי הדרום? גם במלחמת לבנון השנייה, איך קרה שקברניטי ישראל הובילו אותנו לתיקו מול חיזבאללה?
למה אל מול טרור עפיפונים, כאשר אני דורש לירות במחבלים, רמטכ"ל צה"ל אומר ש"אסור לירות על משגרי עפיפונים. זה לא הומאני. זה לא ערכי"?

למה אל מול גל הטרור ביהודה ושומרון הפיתרון הוא הצבת בטונדות בצמתים, והכנסת החיילים שלנו לבונקרים? למה פעם אחר פעם חיילי צה"ל חוששים לירות? למה 4 לוחמי צה"ל לא ירו ביום ראשון האחרון במחבל, ומי ש*כן* ירה הוא הרב אחיעד ז"ל, שהוא בכלל אזרח? מה קורה כאן, למען השם?

מה הקשר בין הרמטכ"לים בוגי יעלון, בני גנץ, ודן חלוץ? הם הפסיקו להאמין ביכולת שלנו לנצח את האויב. הם פוחדים. פוחדים מבית הדין בהאג. פוחדים מבג"צ. פוחדים מדעת הקהל בארץ ובעולם.
הם התמכרו לתפיסה של מגננה. עוד כיפות ברזל.

מה שהתחיל בבג"צ שקשר את ידי לוחמי צה"ל מלנצח, בביטול נוהל שכן, במניעת ירי על בתי מחבלים, בהכנסת משפטיזציה לכל מערכות השלטון, חלחל כל כך עמוק לתוך מוחותיהם של הקברניטים הבטחוניים שלנו. הם הפכו ממצביאי ניצחון לפילוסופים של מוסר.

אז מה עושים? לא צריך טקטיקה חדשה. ולא נשק ספציפי. רק דבר אחד: להחזיר את רוח הניצחון.
לתת גיבוי מלא ומוחלט ללוחמים שנלחמים באויב. להפסיק סדנאות בצה"ל על "שסעים ומתחים בחברה הישראלית" או "לקראת השיוייון המגדרי בצה"ל" ולהתעסק רק בדבר אחד: לנצח. לנצח את האויב. בכל מחיר. לגרום לאויב להבין ששערי גיהנום יפתחו עליו אם יעז להתעסק בנו.

במקום להעניש מפקדים שירו במחבלים, להעניש מפקדים ש*לא* ירו על מחבלים (כמו ביום ראשון בצומת אריאל). לשמוע רמטכ"לים שידברו רק על ניצחון, ולא יטיפו לנו שאסור לפגוע במחבלת עם מספריים.

זה מה שעשיתי בשש השנים האחרונות בקבינט: אל מול רוב מוחץ שתמך בשחרור מחבלים, בלמתי זאת בסוף 2014. מאז לא שוחרר אף מחבל. הצלחנו.

אל מול רוב מוחץ שפוחד להרוס את חאן אל אחמר - רק שקד ואני הצבענו בעד הרס מיד. כאן עוד לא הצלחנו.

אל מול רוב מוחץ בתמך בקיפול המגנומטרים בהר הבית - הצבענו נגד. כאן לא הצלחנו. אל מול רוב מוחץ שהתנגד לפעולת השמדת המנהרות בצוק איתן - לא ויתרתי, והצלחנו. אל מול רוב מוחץ שהתנגד להחזרת מחבלים משוחררים לכלא--הצלחנו. השבנו 60 מחבלים לכלא, בפעם היחידה בתולדות ישראל.

וכל זה, עם מעט מנדטים, כאשר אני בכלל שר הכלכלה/החינוך (!). זה קרב קשה שם, בקבינט. קל לעמוד מבחוץ ולהעביר עלינו ביקורת תאורטית. אבל אנחנו שם בקבינט, נלחמים למען חיילי צה"ל. תנו לנו את הכוח להילחם.

על זה הבחירות. ב9.4 אתם תלכו לקלפי. תנו לנו את הכוח לעצור את ההשתוללות של בג"צ ב30 השנים האחרונות. תנו לנו את הכוח להחזיר את רוח הניצחון לצה"ל. תנו לנו את הכוח – כדי שישראל תחזור לנצח.