לבנת עוזרי הוזמנה להופיע בפני הוועדה ולפרוס את תלונותיה על האופן בו פונתה עם ילדיה הקטנים באישון ליל, כפי שהתפרסם בכלי התקשורת השונים. עוזרי תיארה את השתלשלות העניינים בה העירו שוטרים אותה ואת ילדיה, ובעוד הילדים לבושים בפיז'מות בלבד נלקחו בניידת תוך שהם חוזים בהרס ביתם.

כתבנו מספר כי בין כל הציוד שנהרס היו גם סכום של עשרים אלף דולר ועשרים וחמישה אלף שקלים במזומן, כספי תרומות שנתרמו לאחר רצח נתי עוזרי. סכומי כסף אלה נעלמו.

לישיבת הוועדה זומנו מפכ"ל המשטרה רב ניצב אהרונישקי מפקד מחוז ש"י ניצב שחר איילון וסגן ראש אגף החקירות ניצב פרנקו, אולם אף לא אחד מהם הגיע לדיון. יו"ר הוועדה חבר הכנסת יורי שטרן אמר כי עקב פגיעת בכירי המשטרה בתקנון הוא מורה להשעות כל דיון משטרתי בוועדת הפנים של הכנסת עד שיגיעו קצינים אלה להציג את עדותם בסוגיית פינוי הגבעה.

חבר הכנסת חמי דורון (שינוי) אמר כי באם ניתנה הוראה לשוטרים להגיע למקום ללא תגי זיהוי ולהזדהות כשחר איילון, הרי שיש לפטר מיידית את נותן ההוראה ללא שימוע וללא נזיפה.

בעקבות הדיון הוחלט כי משה גבעתי, יועצו של השר לביטחון פנים יחקור את הארוע. גבעתי שוחח עם לבנת עוזרי והוחלט כי ככל הנראה יעלה למקום בשבוע הבא.

לשאלת כתבנו אם צפויים מקרים דומים נוספים בעקבות כוונת ראש הממשלה לפנות מאחזים, אמר יו"ר הוועדה ח"כ שטרן כי "חס וחלילה אם זה יחזור, אבל הסיכוי לזה הוא גבוה והסיכוי ישנו. לכן אנחנו צריכים לקיים שורת דיונים מהירים כדי לוודא שהמשטרה תעשה הכל לפי החוק. למתיישב ביש"ע מגיעות כל אותן זכויות של כל אזרח אחר. לא יכולים להרוס בית לאדם ללא התראה מראש, ללא זכות שימוע, לא יכולים לבוא שוטרים ללא תגי זיהוי, כל הדברים הללו הם בלתי חוקיים. לכן התחלנו במהלך שמטרתו להגיע לנהלים מאוד ברורים וקפדניים לשמירת זכויות האדם והאזרח של המתיישב ביש"ע. גם אם הוא הפר את החוק וגם אם חושבים שהבנייה שלהם בלתי חוקית, הם לא מחבלים, לא פושעים ולא קרימינאליים. שמענו עדויות קשות על התנהגות המשטרה והמשטרה חייבת לחקור בצורה הרבה יותר רצינית את מה שהתרחש שם.

אביה של לבנת עוזרי שאול ניר אמר כי בכוונת המשפחה לתבוע את המדינה תביעת מיליונים שתכלול את הרכוש שהיה במקום וכלל מיטות חדשות ארונות ביגוד ועוד.

להלן עדותה של לבנת עוזרי כפי שהובאה בתוכניתה של נדיה מטר בערוץ 7 .

"ביום ראשון בלילה הלכתי לישון בסביבות השעה 11:00. חמשת ילדיי כבר הלכו לישון קודם לכן. לאחר כ-10 דקות דופק השומר בדלת ואומר לי שמשהו לא נראה לו- מגיעים הרבה כוחות. קמתי, עוד הספקתי לשים נעליים ופתאום הדלת נפרצה (בלי לדפוק). חיילים נכנסו לחדר בו ישנו הילדים והתחילו לערוך חיפושים. לא דיברו איתי- לא הראו לי צו- שום דבר. בקשתי לדעת מה הם רוצים. הם לא ענו לי.

לקחו מהחדר דברים שונים כגון נשק ( הנשק של הגבעה) ומכשירי מירס.

לאחר כמה דקות רוב החיילים יצאו לכיוון הבתים של הצעירים. שני חיילים נשארו במקום איתי, וצילמו אותי כל הזמן במצלמת ווידיאו בלי לדבר. הילד בן שלוש וחצי התעורר והתחיל לבכות. לקחתי אותו בידיים וישבתי ליד האח (המהווה המקור היחיד לחום בבית נ.מ.) שעדיין דלק קצת מהערב. הילד התחיל לבכות שמאד קר לו. בקשתי מהחיילים לסגור את הדלתות –הרי שתי הדלתות נפרצו ועמדו פתוחות לרווחה בלילה קר ביותר. החיילים לא מגיבים.

נכנס שוטר ושואל "איפה המעיל של אוריאל?" (אחד הבחורים). אמרתי לו שהמעיל בבית האבן, ושאביא אותו. יצאתי לבית האבן עם הילד על הידיים. שם נאמר לי שסיבת הפשיטה היא על מנת למצוא כמה בחורים. ואמנם ראיתי את הצעירים עומדים בחוץ. עושים עליהם חיפושים. נכנסתי לבית האבן כדי למצוא את המעיל. בבית האבן- עדיין עם הילד על הידיים- החלטתי לשבת שנייה על המיטה כדי לנוח. החיילים מתחילים לדווח בקשר ש"האישה מתבצרת בבית האבן"! כך הם מדווחים, למרות שראו שאני כולי רועדת מקור, עם הילד על הידיים ורק מתיישבת לשנייה כדי לנוח ולא ליפול.


מיד קמתי מהמטה ואמרתי להם : "אל תדווחו דברים לא נכונים. התיישבתי לשנייה כדי לנוח, והנה אני כבר יוצאת". יצאתי מבית האבן כדי לחזור לבית שלי בו עדיין ישנו הילדים. כשעברתי ליד הניידת אמרו לי שעלי להיכנס מיד לניידת. אמרתי להם שאינני יכולה להשאיר את הילדים לבד בבית. דחפו אותי בכח לניידת.

ואז החיילים הלכו להביא את הילדים מהמיטות. למרות בקשתי להביא אותם בעצמי- הרי מדובר בילדים בני 11 ומטה- ואין צורך להסביר איזה טראומה עובר על ילד שאבא שלו נרצח לא מזמן- ואלמונים מוציאים אותו באמצע הלילה ממיטתו לניידת!- הם סירבו.

בינתיים אני רואה שהעמיסו את הצעירים על ניידת אחרת ונסעו אתם.
הבנתי שלוקחים אותנו למקום אחר ולכן בקשתי להביא לילדים טיטולים, בקבוק, קצת שתייה ואוכל. הם לא הסכימו.

וכך אני נמצאת בניידת , באמצע לילה, כמעט חצות, בקור חברוני מקפיא, עם חמשת ילדיי- לבושים בפיג'מות- בלי גרביים- בלי נעליים- בלי מעיל ובלי סוודר. אסרו עלי לקחת לילדיי בגדים חמים. התחלנו לנסוע. אני שואלת לאן לוקחים אותנו. "תדעי בהמשך-יש לנו דרך ארוכה"-עונים לי.

חשוב לציין שכל מה שתיארתי עד עכשיו התלווה בהמון אמירות ודיבורים רעים מצד ה"חיילים" כלפי. צחקו עלי. כששאלתי שאלות , זעקו עלי "שבי בשקט" וכו'.

בקשתי לדעת לאן לוקחים אותי- האם אתם לוקחים אותי להורים שלי? "זה מה שאת רוצה- בסדר, נביא אותך להורים" ענו על מנת להשתיק אותי.
בקשתי להתקשר להוריי – כל הזמן אמרו לי "עוד מעט תתקשרי".

ראיתי שנסענו לכיוון ירושלים דרך כפר ערבי כדי לא להיכנס דרך קרית ארבע.

כשהגענו לאזור גוש עציון- כלומר לאחר כ30 דקות נסיעה- הילדים הקטנים, ובמיוחד הקטנה בת חמש, בקשו שנעצור כדי להתפנות. לא נתנו לילדים שלי להתפנות.

כשנכנסנו לירושלים ראיתי שהניידת פונה לכיוון הפוך ממקום מגוריהם של הוריי. מודיעים לי שאין אפשרות לנסוע להורים.

עברנו את כל ירושלים ואני רואה שמתחילים לנסוע על כביש ירושלים-תל אביב.
התחננתי שיתנו לי לפחות להשאיר את הילדים אצל סבתא שגרה בגבעת שאול- "קחו אותי לאן שתרצו אבל אנא- תרחמו על הילדים, תנו להם ללכת לסבתא".

והם עונים לי בלאו מוחלט-אין אפשרות להביא אותם לסבתא.

נסענו בלי שמודיעים לי לאן. רק אמרו לי "זה ייקח עוד הרבה שעות". הגענו לאזור ראש העין. בניידת מתקבל טלפון המורה להם להחזיר אותי לירושלים.

לאחר מכן נודע לי שהיעד שלהם היה העיר אריאל שם המדינה הכינה עבורי דירה! כלומר רצו להגלות אותי לאריאל- מקום רחוק מהבית ורחוק מהמשפחה.

זה היה אבא שלי, שאול ניר, ששמע על הפשיטה ולא ידע איפה לקחו אותי- שלחץ והצליח - בזכות המון טלפונים- להחזיר אותי לירושלים.

וכך, באמצע הלילה, הורידו אותי מהניידת ברחוב בירושלים ,עם חמשת הילדים, בלי שידעתי אפילו אם סבא וסבתא אכן נמצאים בבית. הייתי בלי תיק- בלי מפתח- בלי כסף ובלי טלפון, עם חמשת הילדים הקפואים בפיג'מות שלהם. הורידו אותי ליד ביתה של סבתא והסתלקו.

כל הזמן הזה לא היה לי מושג על מה שקרה בגבעה. לא ידעתי שעל הגבעה, דחפורים הרסו את ביתי ואת שאר הגבעה- ומחקו כל זכר יהודי מהמקום. רק למחרת, כשנודע לי על ההרס וחזרתי למקום- ראיתי את הזוועה: הכל נהרס. הבית, הרהיטים, הכל הלך. כל תחולת הבית אבדה לי. כל הנטיעות נמחקו .

ואגב, במשך שלוש שעות לא נתנו לי להתקרב להריסות ,למרות שכל בקשתי הייתה לנסות למצוא עוד כמה פריטים- אולי אוכל למצוא את המעילים של הילדים- בגדים...
חלק מהציוד החקלאי נהרס- חלק אחר (כגון חלקים של טרקטור) הופקר על הגבעה , ללא שמירה -כך שהערבים יוכלו לגנוב אותו.

זהו... זה כל מה שקרה".

אביבה ניר סבתה של לבנת סיפרה: "הובילו את נכדתי ואת הילדים, בכח, לניידת, בקור הנורא, בלי מים, בלי בגדים. וכשהיא שאלה אותם "לאן אתם לוקחים אותי?"- ענו לה "לדרך ארוכה". כל כך קשה להאמין שיהודים מסוגלים לעשות את זה ליהודים.

פתחתי בית חם לנכדתי האלמנה וחמשת היתומים כי הם נשארו ללא בית, ללא בגדים, ללא כסף. לבנת לא סיפרה לך, אז אני אספר לך: הכסף שהיה בארנק ותרומות של דולרים שאנשים תרמו מחו"ל לאחר הרצח- השוטרים המרושעים גנבו לה את זה. הכל הלך. כל הכסף נגנב.

עכשיו לבנת והילדים נמצאים אצלי. אבל אין לי את הכוחות לטפל לבד בכל הילדים. אמא של לבנת עזבה לזמן מה את עבודתה ועוזרת לי וללבנת בטיפול בילדים. בנוסף, אין לנו את האמצעים הכספיים לעמוד בעול כל ההוצאות הכספיות הכרוכות בגידול חמישה ילדים.
אוכל, בגדים, וכו'... הכל נפל עלינו".

דובר מחוז ש"י רפ"ק רפי יפה התיחס לטענותיה של לבנת עוזרי ואמר בתגובה כי: "אנחנו סייענו לצה"ל בפינוי מאחז 26 על פי תוכנית פינוי של צה"ל. תפקידנו במקום היה לפנות את האנשים בלבד. לא היתה כל התנגדות מצד האזרחים במקום והם התפנו מרצון. האלמנה עלתה מרצונה אל הניידת. אנו דוחים את הטענות הללו מכל וכל.

בתגובה לשאלה כיצד פונו ילדים קטנים בלי ביגוד חם אל הקור באמצע הלילה אמר דובר מחוז ש"י: "אלה טענות קנטרניות ובלתי הוגנות. הם ביקשו להביא ציוד וניתן לאלמנה כל הזמן שבעולם כדי להביא את הדברים שרצתה. כל הפינוי ארך כרבע שעה או עשרים דקות בלבד. לו רצתה היתה יכולה להביא שמיכות או כל דבר אחר.

באשר לנסיעה דרך כפר ערבי דבר המסכן את הילדים ענה הדובר כי : " עלי לציין כי ננקטו כל אמצעי האבטחה הדרושים להגנתם". (ש)